אלמנטים רוחניים של העידן החדש בספרי הארי פוטר

זרמים במחשבת העידן החדש – חלק שני

מאת: צפורה ויהודה אלפרין

חוקר-הדתות האמריקאי רוברט אלווד (Robert Elwood) אפיין את תנועת העידן החדש כ…"תופעה בת זמננו של מסורת רוחנית מערבית אלטרנטיבית, שניתן לעקוב אחר שורשיה לפחות עד לעולם היווני-רומאי, דרך תנועות כמו 'צלב הורד' (Rosecrucians) והבונים החופשיים של המאה ה-18 ועד הספיריטואליזם והתיאוסופיה של המאה ה-19. אפשר לומר זאת גם על ספרי הארי פוטר המלאים מידע על מרכיבים שונים מאותה מסורת ספרותית ורוחנית.

העולם הקסום של הארי פוטר ובית-הספר לקסמים הוגווארטס הינו אכן עולם של קסם, שבו אתה צריך רק לומר לינשוף הדואר את כתובתו המבוקשת של הנמען, והדואר כבר בדרך, העניין מסודר. אך בספרי פוטר כמעט שאין עמוד אחד ללא אזכור הקשר הצמוד שבין מצב התודעה לבין טבעה של ההתנסות, כך כותבת טמפל ריצ'מונד במאמרה "אלמנטים של רוחניות העידן החדש בספרי הארי פוטר". התודעה הגבוהה של הקוסם ועולם התופעות מתאחדים ומתמזגים בגמישות בצירופים שונים, בעקבות אמירת מילות עוצמה כמו "לביוסה" אשר מחוללות תופעות כמו ריחוף עצמים באוויר כסוג של טלקינזיס, למשל, בכל מקום אפשרי. זאת, לזעמם ולייאושם של המבקרים הפונדמנטליסטים, שהפרדיגמות הנוקשות שלהם מאויימות עד מאד על ידי העולם הפוטרי הנזיל, שבו ריבוי האפשרויות המטאפיזיות של השפעות ישירות של התודעה על החומר – מרגש ואף מסוכן.

השיטה של גורדייף הייתה מבוססת על התייחסות מושכלת וקפדנית לעובדות החיים הקונקרטיות כפי שהן, תוך נקיטת זהירות רבה כלפי "פעלולי הדמיון" ומיני איפוריה ברמות שונות, הנחשבות כ"חלומות בהקיץ" של ההוזים, שהם כאנשים מכאניים המצויים במצב תודעה של שינה גם בהיותםערים. גורדייף הדגיש את מגבלות הממד הפיזי של העולם הזה. אולם בימינו אלה, מתפתחת בחוגים רוחניים רחבים דווקא המגמה, לייחס משקל רב לכוח הדמיון. כלומר לראות בעיני הרוח את מימוש העצמי האלוהי שבך, ובעזרת הדמיון לבנות עולם מתוקן שבו האפשרויות אינסופיות כרצוננו, בהתאם לכוח הרצון והאינטואיציה; וכך לתת גושפנקא לכוח הבריאה של המחשבה במסות קבוצתיות ובקונצנזוס. כאשר מצרפים את כוח המחשבה של החושבים לכיוון חזון רוחני של שיפור מצב האדם ותנאי חייו עלי אדמות, עבודת הריכוז בחזון זה היא  שתביא להתגלמות בפועל של הרעיון. לדוגמא, בArcane School-של אליס בייליהרצון הטוב הוא כוח עוצמתי שמקרב ומאחד ומדגיש את המשותף, ובעזרתו ניתן להתעלות מעל הקונפליקטים שבחיי האדם.

ואילו על פי גורדייף, נקודת המוצא היא זכירת 'העצמי'. ומיהו העצמי שיש לזכור אותו? העצמי שיש לזכרו זהו העצמי שיודע את אפסיותו שלו. השיטה התבססה על התבוננות עצמית והיווכחות באפסותנו, בהתנהגותנו המכאנית וברגשותינו השליליים, כשעל בסיס זה מתאפשר גילוי התחשבות, הבנת הזולת ואהדה כלפי הזולת. כוח הרצון הוא המאפשר לעמוד בסטנדרטים של אי מתן ביטוי לרגשות השליליים. כי הרגש ובמיוחד הרגש השלילי נחשב ל"שקרן", הטווה קורים של ערפילים והטעייה,  שמעוותים את פני האמת.

בתפיסות רוחניות שנתקלנו בהן יותר מאוחר, גם השכל, עם ההצדקות העצמיות שלו ופעלוליו השונים, נחשב ל"קוטל האמת". אם כך, מופיעה השאלה במה אפשר להאמין, אם אי אפשר להאמין לרגש ולשכל? ומה זה אומר בהקשר של הגוף הפיזי? הגוף הפיזי בוודאי שלא נחשב לעיקרון נצחי על פי שיטות רוחניות המדגישות את כוח הרוח והמחשבה,כיהפיזי הוא בר–חלוף. אם כן, עולמות הרגש, השכל והגוף הפיזי אינם מציאות אמיתית אלא חולפת. אבל בימינו רבים אוחזים דווקא בגישות הפונות אל הבריאות דרך הגוף, אל אותו איחוד גוף-נפש המחולל שמחת חיים, ומציעות דרכים רבות לקרוא ולפענח את כל הידע בצופני הגוף הפיזי, על פי נקודות מיוחדות בגוף, כצופן שהופקד בגופנו המקדד בו את מצבור הידע האינסופי של כל מה שהתנסית בו, במשך גלגוליך.

יש שמבקשים לשאול מיהו אפוא העצמי הזה, האם הוא הפן האנושי או הפן האלוהי? העצמי הוא שניהם יחד, אך אם אין להאמין ברגש, בשכל או בגוף שהוא בר חלוף, מה בו קבוע? ביוגה המופשטת ביותר, העוסקת בנטול-הצורה, ההוויה הטהורה היא היסוד הקבוע, שהיא הנוכחות אשר מתבטאת על-ידי גילוי העצמי. היא רואה את זהות האדם האמיתית בתור התודעה הטהורה האחת. האדם לא כשכלו, רגשותיו או גופו, אלא ההוויה הטהורה – בתחום זה עוסקים ספרי המורה הרוחני ז'אן קליין ("מי אני? החיפוש המקודש") והמורה ההודי ניסרגדאטה, שספרו"אני כל אשר קיים, אני ההווייה" פורסם באנגלית בעריכתו שלמוריס פרידמן, יהודי אמריקני, בצורת שאלות ותשובות.

על הרצף דיכוי-ביטוי

שתי המגמות החברתיות הסותרות של דיכוי התשוקות האישיות והשליטה ברגשות, לעומת המגמה של ביטוי 'החירות האישית' והרגשות, ואפילו על ידי צעקות ובכי בקבוצות מסוימות, מופיעות זו מול זו בתנודות המטוטלת של מחשבת העולם, ומתגלות בהשקפות עולם שונות ואף מנוגדות, בלבושן הקיצוני או המסורתי, תחת האצטלה של 'חירותי לעשות ככל רצוני', לעומת המתווה של המסורות השונות, לפיהן החירות היא לצעוד לפי החוקים ולפי קווים מנחים לטיפוס בסולם ההתפתחות תוך זהירות קפדנית מהסכנות הרבות שבדרך; כאשר כוח האנרגיה המתעורר בתוך תהליך ההתפתחות הרוחנית הוא עוצמתי ושורף כשהכלי המקבל אינו מוכן היטב.

תלמידי גורדייף ידעו להגיד שמטרת 'העבודה הגדולה' המתוארת היא השליטה העצמית שהיא מטרת עבודת ההתפתחות בשלב מסוים. ובמשך השנים מתברר, שהשליטה ברגשות היא הנהר הגדול שיש לחצות אותו, משימה כמעט בלתי אפשרית. לעומת זאת, תלמידי-רוח רבים בעולם מציירים מפות-תודעה משלהם, על מתווה השביל המוביל אל מודעות היקום: על ידי הליכה בעקבות הלב והמימוש העצמי, או מימוש ה'פאסיון' שלך – מה שהיה מכונה אצל פרויד ה'ליבידו'. כלומר כשיודעים לרסן את היצר מופיעה יכולת היצירה. אכן, פרויד תיאר את ההתפתחות כסובלימציה של היצרים. וגם בכל התפיסות והמסורות הדרך עוברת בתוך שליטה וריסון היצרים. אך בעידן החדש כיום מדברים דווקא על הגשמת החלומות שאתה משתוקק להגשים, תוך היכולת להשתמש במשאבים של 'הארוס', שהם שמחת החיים וההתלהבות של כוח החיים, ולדוגמא הסדנאות על שפע ושגשוג ומימוש חלומות להשגת הישגים אישיותיים וכלכליים (אולי לעיתים תוך טרנספורמציה פרוידיאנית של יצרים). אך נשאלת שאלה, האם ניתן לראות זאת כניגוד למגמה הקודמת?

כי פתיחת הערוצים למעברי 'העוצמה' של אנרגיות רוחניות והשימוש בהם להשגת כוחות בעולמות הארציים עשויה לפעול באופן נמהר וללא ההכנה הדרושה. יש מבחן השאלה האם ישנה בחירה מודעת. אם המניע איננו מיטיב לסביבה יש אפשרות שהשימוש בכוחות רוחניים לתועלתנות אישית איננו מיטיב מעבר לתועלת האישית. המניע הוא שקובע אם מדובר בפעולה מיטיבה או כזו שמסכנת את האיזון הנפשי, האנרגטי והמחשבתי. כמובן, שהמסלול שהמסורת במזרח מציעה הוא הליכה בבטחה כחלק מקבוצה, כי הקבוצה יכולה להעביר דרכה אנרגיות עוצמה רוחנית משדות אנרגיה יקומיים וקבוצתיים, יותר מכפי שיכול להכיל היחיד. היפתחות מוקדמת מדי אל העוצמה וכוח החיים היא מסוכנת. המסורת הרוחנית במזרח מציעה מספר דרכים וגישות בטוחות ובדוקות: האתה יוגה (יוגה של הגוף), קארמה יוגה – שחרור באמצעות העשייה הנכונה בחיי היומיום כדרך להיגאל על ידי השירות לסביבה ולזולת. או בהקטי יוגה, היוגה של הדבקות והרגש, כאמצעי לישועה דרך החמלה כלפי הזולת והדבקות במורה.

דרך נוספת היא הראג'ה יוגה, פיתוח כוחות המחשבה, השכל והמושכלות. הראייה הכוללת והמאחדת של אליס ביילי היא היוגה של הסינתיזה, שדוגלת בגיבוש הגישות והחלקים השונים לאחד לאור ראיית המכלול, כשעל מנת לא לצאת מן האיזון יש ללכת בדרך השירות לסביבה ולזולת, אך מבלי להזדהות עם מטרות האישיות, אלא ההזדהות היא עם 'השלם'.  מדובר על יכולת לאהוב את האנושות ואת מרכז-הלב שלה שהוא "השכבה המודעת של האנושות", כהגדרת גורדייף, או ה"הירארכיה של המאסטרים" לפי הענף התיאוסופי, (בהירארכיה הכוונה לרמות שונות של תודעה). האם פיתוח כוחות המחשבה השכל והמושכלות מספיקים? האם הם יובילו לחברה מתוקנת או שגם כאן נדרש איזון ?

במקורות היהדות מציג פרופ' שלום רוזנברג במאמרו "מלחמה ושלום" (מעריב, 28.8.04) את הסתכלות התורה והמסורת, הנמצאות עם תפיסת "כיבוש היצר" שלהן, באופוזיציה לקואליציה התרבותית השלטת: "מלחמת היצר" הוא רעיון זר ודחוי בתרבות המערבית החילונית של "המודרנה", השואבת מהרביזיוניזם הפסיכולוגי שהפך על פיהן את האמיתויות הקלאסיות: האשמה והחובה הפכו חשודות, וכנגדן הועמד אידיאל פוליטי שהפך במאה ה-20 לעיקרון פסיכולוגי של 'שחרור האדם', ('עשה אהבה ולא מלחמה'). ורוזנברג אומר, כי כנגד זאת מתעקשת היהדות לדורותיה על עיקרון עצוב – שלפיו המצב הקיומי של האדם והעולם מחייב שכל מי שרוצה להגיע לאמת ולטוב, צריך לנהל מלחמה קשה ומתמדת בתוכו, מלחמה המסתיימת ב'כיבוש אכזרי', "איזהו גיבור, הכובש את יצרו".

יש גם מורים רוחניים שהצביעו על הכיוון של התפתחות חשיבה עצמאית ללא תלות במורים, כשהדרך והחיים הם המורה הטוב. בתקופה של סיכונים והזדמנויות, המורים הגדולים הצביעו על כך שהכרחי היה ליטול במאה הקודמת את הסיכון של סכנות האורבות בדרך הרוחנית, כאשר האדם בן זמננו ייפתח היפתחות מוקדמת מדי אל השביל הרוחני. ולעומת זאת, יש האומרים, התפתחות מאוחרת מדי. הסתכלות קוטבית ושונה גורסת שהידע היה צריך להיות מונח על השולחן של המזון הרוחני, זמין עבור כולם, כבר לפני זמן רב. אולי ההיסטוריה הייתה מתפתחת אחרת במקרה כזה. אולי בראשית הספירה הייתה פרשת דרכים קוסמית בפני האדם. אם ישוע לא היה מורחק משורות עם ישראל בראשית הספירה, הנצרות כלל לא הייתה קמה, והאהבה הייתה משנה את האדם. אולי האנושות הייתה הולכת בדרך החירות ולא בדרך הייסורים, וסבל רב היה נחסך.

ואז יכולה הייתה להיות בידינו תורת החירות, שהיא לפי הקבלה אותה התורה הראשונה שמשה שבר ברדתו מההר, בראותו את העם רוקד סביב העגל. בתורה כתוב שברדת משה מן ההר בפעם הראשונה אחרי 40 יום היו בידו שני לוחות העדות ("עדת"=דעת), כתובים משני צידיהם, "מזה ומזה הם כתובים". כלומר, שני פני האלוהות כתובים בתורת האמת ללא כחל ושרק, על התפתחות הנעשית בשתי דרכים, כאשר הדרך האחת היא על ידי מטה נועם ובהתחשבות, לימוד וקשב. הדרך השנייה היא במטה חובלים והשעבוד.

הרעיון המרכזי של "תורת החירות" הראשונה שנמסרה למשה כדי להביאה אל העם לפני שרקדו סביב העגל,  מופיע בפסוק הראשון של עשר הדיברות: אני אלוהיכם המוציא אתכם מבית עבדים לחיי חירות. באופן טבעי נשאלת השאלה, איך באמת יוצאים מעבדות לחירות? כדי לצאת מעבדות לחירות יש ללמוד ולחקור את מצב העבדות או הנפרדות. וגם להבין שניתן לצעוד בדרך כדי להגיע אל מצב החירות, תודעת האחד, השלם, האחדות.

אין להבין את החירות כרמה של מודעות קוסמית, אלא על ידי לימוד שתי הפנים באלוהות: הפנים של האדם כבן-חורין השואף לאחדות והפנים של האדם כעבד, במודעות הנפרדות. אי אפשר להתקדם בדרך אל החירות, האחדות וההארה ללא לימוד מעמיק של פני האל. כי ניתן להגיע לחירות אך נחוצה הבנה והכרה במצב העבדות ששרר על פלנטה ארץ לאורך ההיסטוריה של הניצול ושיעבוד הזולת. החיים על כדור הארץ מקשים על האדם להפוך מודע יותר, מכיוון שהאנרגיה שמסביבנו ספגה במשך הדורות את הגישה של תועלתנות עצמית, של החברה שהודרכה על ידי תדר של השפעות שליליות.

לפי שטיינר, התרבויות הקדומות של אטלנטיס התאפיינו במודעות רוחית אסטרלית מעורפלת, טרום התקופה הנוכחית באבולוציה, כאשר אותה רוחניות קדומה נחוותה על ידי האנושות כבמעין חלום. אך לפי מקורות מיתיים קדומים כמו בספר העוסק בסיפורה של הפלנטה ארץ לפי מיתוס העידן החדש, להלן  :"You are Becoming a Galactic Human"  הרי מדובר על כך שעד להרס תרבות אטלנטיס האגדית בפיצוץ גדול שהוביל לשקיעתה במים, מתארת ההיסטוריה תקופה אגדית מיתית, תור-זהב של תרבויות קדומות בחיי האנושות העתיקה. אך כתוצאה ממלחמות אחים פלנטריות ומאבקים על השלטון, נתאפשרה חדירה של כוחות שליליים והשפעות שליליות מבחוץ אל עולמנו, ואז שקעה הפלנטה לתקופת חשכה שנמשכה מאז ועד היום, ומכונה בהינדואיזם עידן האפלה של "קאלי יוגה". רק עכשיו מסתמנת תחילתו של מחזור גדול חדש ואפשרות לפרוץ מהמלכוד של השליליות והמכאניות שהינה כקיום רובוטי, אל עת חדשה בחיי האנושות. יש האומרים שעת זו תתאפיין בקיטוב ברור בין האור והחושך, ויש הרואים חזון של ציביליזציה נאורה ושל אנושות חיובית ומוארת על פני האדמה. אופי ההוויה ואפשרויות ההתפתחות על הפלנטה שלנו משתנות כיום. מדוע שהיום זה יהיה שונה מאז? עצם הריבוד המעמדי של קיום מעמדות של משעבדים ומשועבדים, אלה שאין להם ואלה שיש להם –  מוצג כיום בסימן שאלה, שלא כאפשרות היחידה לדרכי חיים בעולמנו.

הזדמנות קארמאטית גדולה

כיום יש לפנינו הזדמנות קארמאטית גדולה, להתמודד מול בעיות של קארמה ולעבד אותן, וזו הבחירה שלנו, דבר שיאפשר לנו למצוא דרכים להתעלות. האדם תואר בחכמת הדורות כחיה-אל, כי יש לו גוף חייתי אך גם ניצוץ אלוהי. הצד האפל במין האנושי נחשף במאה האחרונה חשיפה מאסיבית ומתייצב עתה מול הצד המואר, המבקש להתעלות אל ייעודו ההתפתחותי.

משמעות המושג קארמה היא פעילות: הכל בתבל הוא פעילות של רשת החיים האורגניים שאנו חלק ממנה. אך יש שתי אבולוציות ושני מסלולי התפתחות בבריאה – האחת האבולוציה של הטבע והשניה האבולוציה של האינטליגנציה, הניצוץ האלוהי, שהאדם הוא חלק ממנה. האבולוציה של הטבע היא דרך החומר, שהיא אינבולוציה, אוקטבה יורדת.  ואילו האבולוציה של האינטליגנציה היא דרך הרוח והתודעה, אוקטבה עולה.

 עבור האדם, שלא כבטבע, הכל נתון לבחירה חופשית, בהתאם לחוק הראשון ביקום, חוק הרצון. ובהתאם לחוק השליט בתהליכי התפתחות, חוק הסיבה והמסובב, כל דבר הוא תוצאה של כוחות השכל, הרגש והמעשה שהפעלנו בעבר, והוא גם הסיבה לדברים שיקרו בעתיד. אך בכל רגע יש הזדמנות להתחדש, על ידי נקיטת עמדה מודעת מתוך בחירה חופשית. כיום אנו שרויים בזמן של התפתחות מואצת, המזמנת הזדמנות פז ואפשרות להשתחרר מקארמה על ידי הבנה, קבלה וסליחה. זאת מבלי להשקיע גלגולים שלמים של התרת פקעות העבר בצורה ממושכת ומתישה.