כוח הרצון – יהיה אור 4

הרצון החופשי או החירות מוגדרים בתור יכולת הבחירה המודעת בעמדה שאנו מאמצים ביחס למציאות המתגלמת דרכנו. בנקיטת הגישה של 'המתינות' או 'שביל הזהב', בונים את תכונות 'הדרך' אל ההארה אצל האלכימאים, מה שידוע בתור 'השביל האמצעי'.

כוח הרצון הוא הגורם המשמעותי דרכו יכול האדם לקיים משמעת ושליטה עצמית. במשנתו של גורדייף השגת יכולת 'השליטה העצמית' מוצגת כמטרת-על בהקשר של 'העבודה הגדולה' או "האופוס מגנא" של התפתחות התודעה ותחזוקת היקום. בכדי לתמוך בתחזוקת היקום נחוץ לקחת חלק מודע במנגנון ההזנה ההדדית שכל הברואים משתתפים בו.
חוק הרצון הוא החוק הגבוה ביותר, ואילו האדם המתפתח שבוחר להיכנס תחת השפעת חוקים גבוהים אלה, בונה בתוכו את האנושיות הנעלה ונמנע מלהיות כפוף לגחמות 'חוק המקרה'.

התרבות האנושית שרויה בתהליך דיאלוג גורף באותה צומת של הכניסה למאה ה-21 תוך בירורים המתקיימים בין מגמות ומסורות שונות בתקופתנו; האנושות מובילה שיח נרחב בין רעיונות וחזונות שהגיעו לעולמנו החל מסוף המאה ה-19 – תוך כדי בחינה של יישומם הפרגמאטי והפוטנציאל המעשי שלהם מול המציאות בשטח.

לדוגמא של עבודה עם רעיונות ויישומם – הבה נתייחס לרעיון של הקוטביות בתור מנגנון קוסמי שמייצר אנרגיה להתפתחות. בין שני הקטבים צומחת שיחה וזהו תפקידה של הקוטביות בתהליך הדיאלקטי של ההיסטוריה, השיח בין מגמות מנוגדות "שמקדם את ההיסטוריה לקראת חירות", לפי הפילוסוף הייגל.

גם ביהדות מבנה לוח השנה סובב סביב תוכנית המועדים השזורה על גבי הזמן והמרחב כחוט השני של מוטיב היציאה מעבדות לחירות. בתור הארכיטיפ של המסע, אנו רואים את ההליכה במדבר ואת ההלך ההולך ואת 'הדרך'. הרעיון המרכזי הוא מסעו של האדם כיחיד והעם כקהילה הנודדת בדרכים של הנפש ובשבילים ב'מדבר'; האינדיבידואל הוא זה שניצב בדיאלוג מול האלוהות, ואילו השבט והקהילה, ניצבים מול המשימה של בניית חברה או מדינה, כמשפחה וכעם בדרך האבולוציה.

הבודהיזם קידם את הפילוסופיה של ההתנהלות הנכונה הנחוצה כדי לגבור על פיתויי הדרך, וכאמצעי לכך יש לפתח שוויון נפש מול כוחות היצר והנפש. על ידי הבודהא (מאה חמישית לפניה"ס) התמקדה בתרבות האנושית ההכרה בסבל הרב והמעיק הכרוך בחיי האדם על פלנטה ארץ.

בודהא סימן את סיבת הסבל בתור היות הנפש שקועה במאוויים והשתוקקות אינסופית של הנפש אל החומר והסיפוקים המושגים דרכו. זה מחייב את מבקש האמת ו'החושב' להימנע מלהילכד בתאוותיו. על ידי כך שימשול בהן ולא ייסחף לתנודתיות וטלטלה מתמשכת בין הקטבים על הנדנדה הנצחית, הנעה בין הנאה לכאב וחוזר חלילה. היסחפות בין תנודות המטוטלת היא המניעה ומובילה גם להיוולדות חוזרת ונשנית בעמק הבכא; מתוך התמכרות ותשוקה להנאות או המשיכה לכוח השלטון; ההימנעות מקיצוניות התשוקות נתפסת בתור הדרך היחידה להתמודדות עם הטלטלה בין שני הקצוות של יופי וסבל. השאיפה ההתפתחותית היא לשחרור הנפש מהשעבוד לשליטת האגו האישי הנתון בכבלי היצמדות נפשית וחומרית.

רעיון החירות הוא אפוא כעין נייר לקמוס של מסע ההתפתחות, דרך התפתחות יכולת האבחנה והבחירה, והוא מוביל לעיון מעמיק בו נבחן את שאלת הרצון החופשי: האם קיים רצון חופשי, או שהאדם אינו אוטונומי כלל אלא מיטלטל ומושפע, כפוף ומגיב להשפעות הסביבה, כפי שהביולוגיה כיום קובעת שהסביבה היא בעלת השפעה קרדינאלית סביבתית על האדם. או שמא הרצון החופשי נקנה בעמל רב של עבודה עצמית מודעת? הרצון הינו יתרון האדם על החיה במובן היכולת המודעת לשליטה עצמית.

לעומת זאת, אנו רואים בזמננו את היפוך המגמה, במחשבת זמננו לגבי מה שמוגדר בתקופתנו בתור 'הפאסיון', או מפתח להתלהבות ולמימוש הישגים. מורים רוחניים מבקשים להקנות לנו את היכולת לזהות את רצונותינו האמיתיים, לעומת היסחפויות לא מהותיות. על ידי השאיפה להתקדם ולהשיג הישגים ולו אף חומריים, או לחילופין להציב כמטרה את התפתחות התודעה בלימודי הנשמה, האדם מוגן מהחשש להידרדר לאפטיה ולייאוש.

נציגת זרם המחשבה של הוגי העידן החדש בארה"ב, ברברה מארקס הבארד, קובעת כי בימינו ניצבות מולנו שתי אפשרויות – או להיקלע לגל סטרס ודיכאון נוכח הכאוס, "או שנרתום את הרצון והמשיכה שאנו חשים כהתלהבות לפרויקט שמושך אותנו", ואז נגייס את כוחות היקום ואת כוח החיים כאדם מאושר, אנרגטי ושמח. ברברה הבארד מתארת את 'הדרך האבולוציונית' לפי תנועת הפוטנציאל האנושי, כדרך מימוש החזון והרצונות ולא הוויתור על התשוקה שבגינו האדם מחוויר ודועך. הגברת בת 84 ונראית כמו פרח.

החשיפה לשחיתויות וטלטלות בכלכלה לצד התחממות וזיהום הסביבה, עלולים להמיט דכדוך כשהאדם סופג רשמים רבים מעיוותים בתחומים שונים. אבל כמו כן אנו מבחינים גם בהכרה האנושית המצמיחה תובנה גוברת ומועצמת כלפי הנפש. התרבות בניו אייג' עוסקת בחוכמת לימוד הרגשות. מבינים כי ככל שהתשוקה או המשיכה גדולים יותר, כן מתרבה עוצמת החרדה. מול הרצון וכוח המשיכה לאובייקטים, מתייצב הכוח שכנגד, השקול בפיזיקה לעוצמה שווה נגדית; או שהפחד מאובדן האובייקט מתעצם בגלל גודל התשוקה.

בזמננו אכן מדגישים את מרכזיות כוח הרצון כמניע לפעולה ועשייה, להתפתחות ומימוש עצמי. התפיסה והגישה לנושאים כמו הרצון ומשמעותו וחשיבותו, משתקפות בשתי רמות: על הסקאלה של הרצון רואים כי ההיסטוריה של הרעיונות עוקבת אחר המורכבות של כוח הרצון, האהבה והאור בתור החוקים המובילים בתשתית האבולוציה של התודעה. הרצון נתפס בתור הזרם הנובע מהאלוהות לעבר התכלית או המטרה האבולוציונית. והכוח שעובר וזורם מן הרצון האלוהי ועד

לרצונות האישיים הקטנים והמפוזרים, מגיע בזרימה של השתלשלות אל הנפש הנתונה לגירויים מכל עבר, דרך שבעה מישורים. בדתות ובמסורות השונות, מצידה המסורתי של סקאלת הרצון, התרבות האנושית דרשה מהאדם לשלוט על מאגר דחפיו ובחירותיו.

על המישורים השונים שבהם משתרע עמוד הרצון המרכזי במודל "עץ החיים" של היקום, ההנחיה ביהדות היא לעבוד על כוחות הנפש לכיבוש היצר, בתור הבסיס לברית עם האל. הרמב"ם שהיה רופא מלומד הסביר כיצד להגיע לבריאות מושלמת באמצעות ההימנעות מהפרזה בכל תחום. איזהו גיבור? הכובש את ייצרו. וזאת על ידי הליכה נכונה – כלומר יש דרכי 'הלכה' – על האדם לפסוע בקוו האמצעי בין שני הקצוות; אלו הם שני העמודים של חסד וגבורה, כשביניהם נמצא העמוד האמצעי של הרחמים. בתנודה בין השתוקקות וסבל הנגרם בעקבות הפער בין החזון למצוי, ביהדות יש להשקיע את תשומת הלב להתנהלות ראויה ומוסרית על כל פרטיה, ביומיום הנפשי והפיזי.

בעקבות רודולף שטיינר, הסקאלה של הרצון משתרעת על פני שבעת המישורים, כשהתחתון (1) הוא 'אינסטינקטואלי'… כוחות אינסטינקטיביים הקשורים למטאבוליזם ולמערכת העיכול.
(2) במישור השני פועלים 'דחפים' הנובעים במקורם מהלא מודע.
(3) במישור השלישי שוכנות תשוקות ותאוות, שבמידת מה אפשר לשלוט בהן ולכוונם.
(4) המאוויים – אלו הם במרכז באדם, וקשורים בעיקר לכוחות הדימוי והמחשבה היומיומיים.
(5) המשאלות מופיעות בתור תחילתה של המודעות.
(6) בניית כוונות והתכוונות.
(7) בחירה והחלטות.

בחלק הבלתי-מודע באדם פועלים כוחות הטמונים בו מהעבר בתור הטבעה, קארמה, בעוד שכוחות הרצון שהינם מודעים יותר, לא באים מהעבר אל ההווה, אלא מהעתיד אל ההווה (הפיזיקאי פרופ' יקיר אהרוני פיתח חקר השפעות מהעתיד על ההווה).

כוחות הרצון במודע ובלא מודע, בעבר ועתיד – הקוטביות ממלאת את תפקידה בתהליך, ולצד זאת מציינים אנשי הג'נאנה יוגה של 'הוודאנטה' כי האחדות היא האמת הלא-דואלית והלא-קוטבית. וכי ההכרה הבסיסית היא להיות העצמי האחד, המקבל "מה שיש" לא באופן אישי, ולפיכך ללא התנגדות. לא דרך הרצון לשינוי אלא על ידי עליית ממד באמצעות הקבלה. לא במטרה להזיז הרים על ידי כוח הרצון. אלא להתחבר להוויית השקט והנוכחות הקיימת בכול, על מנת להיות ההוויה המחייכת, שדה לפעולת העצמי האלוהי המתבטא דרכה, ולהניח לרוח האלוהית ליצור דרכנו.
אכן כוח הרצון הוא הכוח הפעיל והדינאמי הן בפיזיקה והן בתודעה, שמעורר את התנועה שכנגד, של כוח נגדי השקול בעוצמה שווה, מול הכוח הפעיל. ולכן הדממה השוהה מול האמת היא הדרך להתייצב ולעמוד בנוכחות מלאה בזרם נהר החיים.

רעיונות התקופה, כדרכם של רעיונות המגיעים עם רוח הזמן לעולם, יש שהם עוברים היפוך מגמה; וניתן להגדיר היפוך מגמה כמחזור הפלנטה אוראנוס (אל השמים) שבו כול 42 שנים מתהפכת המגמה במחשבה, ומתחלף הפוקוס, עד להשלמת 42 שנים נוספות, למחזור 84 השנים, כשאז מופיע הקוטב השני המנוגד של התפיסה הרעיונית של אותה העת. זוהי תופעה הידועה בראיית הזמן באבולוציה בתור התפתחות ומחזוריות של רעיונות; רעיון שמגיע זמנו מופיע כמחזוריות של 84 שנים של אוראנוס, ובמחצית המחזור הוא מקבל גוון נגדי ומתהפך.

במערכת השמש אוראנוס מייצג את כניסת העידן החדש של מזל דלי לעולם. מחזור אוראנוס מייצג הפריה וזריעה רעיונית חדשה. במבט אסטרולוגי, עידן הדלי נשלט הן על ידי הפלנטה אוראנוס ורעיון החירות, והן על ידי שבתאי (כרונוס, 'הזמן'). למשל בלימודי תורת גורדייף למדנו בשנות השבעים של המאה שעברה, כי הפסיכולוג ד"ר מוריס ניקול, תלמידו של גורדייף, תיאר בתחילת המאה שעברה את האדם שאומר "גם אני אלוהים", או "הזולת הוא אני", בתור משוגע. כיום אומרים בתנועת הניו אייג' "גם אני אלוהים" וגם "אני זה אתה".

בדרכי העיבוד של החומרים והכוחות הנחשבים נמוכים, נוצרים עידון והעלאה של הסובסטאנסים שבגופים הפיזי, הרגשי והמנטאלי שלנו. הרצון החופשי איננו נתון שמובן מאליו. ההשתעבדות לכוחות הנמוכים בתוכנו מציבה אותנו תחת 'חוק המקרה', הנמוך ביותר בתחתית רמת החוקים הפלנטאריים, בדיאגרמה של החוקים ביקום לפי גורדייף. 'חוק הייעוד' וחוק 'הרצון' נמצאים בראש הרשימה, ואילו 'חוק המקרה' מטלטל אדם שאינו מודע כעלה נידף ברוח; בעוד שהשימוש המודע בכוח הרצון הינו אקט לגיוס הכוחות הנמוכים במעבדת הרגשות שלנו, הנעשים מעודנים, לשירות הייעוד והשליחות.

תהליכי הסובלימציה של הרצון והיצרים והפיכתם ליצירה, הם הסיפור הקלאסי של התמרת 'הרצון לקבל לעצמי בלבד' בקבלה, לרצון 'לקבל על מנת לתת'. הרעיון היסודי הזה ורתימת הכוח המניע של היצר והצל למטרות התבונה, מובילים לקראת החירות של הרצון החופשי.

כשנוצרת הסינתזה עולה החדווה של הביטוי העצמי כמעוררת את שמחת החיים והליבידו או הארוס האנושי, לצד סוגיית הפעולה לתיקון העולם, ריפויו והבאת האור. אך הבסיס לעבודה הוא מרחב הדממה והשקט שלנו, המקום ממנו אנו יוצאים ואליו אנו חוזרים.