עיקרון ההתארגנות העצמית
עיקרון ההתארגנות העצמית – מדע ותודעה
ציפורה ויהודה אלפרין
רומנטיקנים כמו קאנט וגתה המציאו לראשונה את המונח 'התארגנות עצמית' במשמעות המודרנית ביותר שלו, זמן רב לפני שהמדע ניסח את המושג הזה. במדע ובביולוגיה הייתה זו התיזה של הקוסמוס כאורגניזם חי.
התארגנות עצמית ליצירת מבנה מסודר היא מיסודות בניית החיים והחברה האנושית. ספר בראשית נפתח בבריאת סדר ('קוסמוס' ביוונית) באמצעות צליל, צורה ואור. ואילו לקראת התהליך במסע במדבר התארגנו בני ישראל בפתיחת ספר 'במדבר': הגברים התפקדו במערך מוסדר של שנים-עשר שבטים, מבנה-יסוד ראשוני שבו נערכה החברה בתחילת דרכה כעם, לאור הגיאומטריה המקודשת.
1. מי אני? – החיים האחד
2. תרבות 'האני' – ותרבות ה'אנחנו'
3. מטרה ויעוד ומחזורי צמיחה והתפתחות
4. הדרך – מקונפליקט להרמוניה
5. תוכנית
6. חוקים
7. שליחות ומשימות לביצוע רעיון
8. שיטות: במה להשקיע את תשומת-הלב
9. כלים ואמצעי עבודה
10. שיתופי-פעולה ושותפים, אינטראקציות בין גורמים שונים
12. השדה, שדות
13. סדר יצירתי
מנקודת מבט של ביולוגים, החיים הם אורגניזם אחד בזרימה, והאורגניזם היקומי הוא מנגנון הזנה הדדית בתהליכי גדילה והתפתחות. תוך תהליכי התנקותויחסי-גומלין בזרימה בין שדות שונים, המגמה המודעת לכיוון סדר גובר, מול תהליכי התפרקות טבעיים, היא תנועה לעבר האחדות. נשאלת השאלה כיצד לייצב את החיים כתנועה לעבר האחדות. אך בשפת אנוש מדוברת רעיון זה עדיין נותר ניסוח מופשט. ועולות שאלות מעשיות איך האדם מתפקד בפועל כמודעות גלובאלית או מודעות אחת, ומארגן את עצמו מול מצבים וסוגיות קונקרטיות של ריבוי מידע ודילמות מוסריות.
במסגרת שיטות רבות לניהול נבון של הרגשות, המשאבים ומערכות-היחסים של האדם שנחשף לרשתות של מידע כה נרחב בימינו, גוברת ההכרה כי המציאות הופכת להיות מורכבת יותר ויותר, ונחוצים שיתופי פעולה בין תחומים רבים. על רקע המורכבות של תקופתנו, בין דיסציפלינות שונות מתפתח דיאלוג בין המדע והתודעה, כפיתוח של 'תורת המורכבות'.
זוהי התנועה ליצירת אחדות מול הריבוי ושלל התופעות, כאשר תחת הבנת השפעות עידן המידע על נפש האדם, צומחת בתחום הביולוגיה הבנה של התארגנות מורכבות החיים לכיוון סדר גבוה יותר, המופיע כאשר האורגניזם חזק דיו. וזאת בעקבות תהליך הזנה ומזון בכמה מישורים שונים.
בעידן המידע לנוכח בחינת המורכבות התרבותית, דתית, כלכלית, חברתית ופוליטית, ראוי לחקור חקירה מקיפה את הרעיון של האורגניזם המארגן את עצמו בתיאום בין כל איבריו שהינם תהליכים למטרת החיים; אלו החיים המארגנים את עצמם באמצעות התודעה ואהבה אינטליגנטית. מדע הכימיה חוקר את נושא הקניית כיוון מודע לחלקיקי חומר. התודעה מבקשת לייצב שילוב מתואם של ערכים ועקרונות תודעה – עם צורכי הפרט והסביבה, להתארגנות-עצמית המהדהדת את השפעתה על הסביבה ליצירת סדר גבוה יותר.
במושג 'עבודת הבירורים' הנעשית לפי הקבלה בזמננו, מגדירה הקבלה את מה שמכונה בפסיכולוגיה 'בירורי הצל' או בתורות החוכמה, תיקון הקרמה במערכות יחסים, לעבר הבנה, אהבה, קבלה וסליחה, או מה שמכונה הרמוניה בעבודה על 'יחסי אנוש נכונים'.
הכרה והתבוננות
ההכרה של המדע באחדות החיים ובכך שהחיים הם אחד, מעלה את השאלה כיצד להבין זאת, ואיך ניטל על האדם לגלם את ההיבט האוניברסאלי בתוך ההקשר האישי הפרסונאלי? כיצד יש להיענות לאתגרים של ארגון ואנושיות, לביטוי התודעה האחת ביצירה ובחיי היומיום?
מה רלוואנטי לאדם כתודעה מתבוננת ומאזינה, ברגע הנתון הזה, לאור כל ההתנסויות שהיו ושיהיו?
לאור הזהות האנושית כקהילה – אחרי דיונים ודיאלוגים בשאלה מי אני? או מי אנחנו? נחוץ להקדים מבוא כיצד לשלב מעגלי זהות ושייכות כאינדיבידואל וכקולקטיב, כמדינה בין האומות; במחקר הזהות הלאומית התרבותית – נוגעים גם בזהות רוחנית אוניברסאלית.
בבסיס ההכרה במורכבות מבנה האדם ומישורי התודעה, על פי מסורות רוחניות, מונח מודל המורכבות כאדם הבונה את עצמו באופן מודע בתהליך אבולוציוני, בהקשרים של יחסי גומלין עם סביבתו. מסורות ותרבויות החוקרות את הרוח מצביעות על ה'אופוס מגנא' המכונה 'העבודה הגדולה', כעבודה עצמית להתפתחות המודעות דרך לימוד, מדיטציה ושירות.
ברקע להבנת הרעיון היסודי שמאחורי הצורות והתופעות והמבנה שלהן, נמצאות המתמטיקה והמוסיקה, משנת פיתגוראס והמספרים שלוש ושבע, עשר ושנים-עשר. האדם המתנסה חווה את הפרדוקסים של האינטליגנציה הבוראת, או 'האחד', ומדובר על תפיסה של המדע כי החיים הם אחד או סינתזה, שבעיקרה עיקרון האחדות; כשההוויה האחת בנתה בתוכניתה התבונית עבודה עם השניים – שהם האור והכלי, והדינאמיקה ביחסים שביניהם.
בדינאמיקה זו היה מדובר על שלושה – כוח החיים, האהבה והתבונה. בין השניים שהם כוח פעולה ורצון או ארוס בתור הדחף הראשוני להיות וליצור, כשכוח האינרציה מתייצב לעומתו – וביניהם מגשר כוח מרסן תבוני המקנה צורות ומבנה לעולם התופעות.
הרעיון הראשוני היה לגלם את האהבה העילאית שהעצמי האחד ביטא בבריאה אינטליגנטית כמוסיקה עליונה.
עם ההבנה של הצליל והאור נשמעת שפת האהבה, כי הכול מוסיקה. במדע כוח ההתארגנות העצמית של החיים, מתבטא באורגניזם הפועל בתיאום בין איבריו לביצוע תפקודים לתכלית השלם כמכלול. על האדם ניטל ללמוד להכיר ולרתום את כוחותיו תוך שליטה עצמית. לארגן את מורכבות החיים באורגניזם שכל איבריו משתלבים בתפקודיהם, פירושו התנהלות מתוך חוכמה.
נשאלת השאלה מה הייתה המגמה של התגלמות הרוח בבריאה – דרך בניית היקום כעולמות המורכבים מסולמות קלאסיים של סובסטאנסים מעודנים יותר ויותר, המשתרעים מהמישור הפיזי עד למישור הרוח.
המגמה הייתה תוכנית יצירה המיועדת להשכין סדר מתוך אי-הסדר, באותו כאוס יצירתי אינסופי. אפשר להסתכל על כך בתור שדה או שדות בזרימה. הילד הפנימי שבתוכנו מארגן על ידי משחק ויצירה, לקחת אחריות בהדרכת המבוגר שבתוכנו מול הסביבה והשליחות של המציאות ומבחניה.
הדבר מוביל להתארגנות עצמית של כוחות נפש ויצירה בסיסיים לאור תובנות התודעה; ובתיאום עם המדע, זוהי דרכו של האורגניזם שכול איבריו משרתים את המכלול על ידי אהבה אינטליגנטית – זאת מתוך הבנה של 'העצמי' והעבודה שהיא היסוד בתוכנית בריאה.
פיתוח התובנה
התפיסה בתשתית ההתארגנות העצמית היא אבחנה בין חומר אינרטי לבין חומר אורגני (ביולוגי). היות שחומר אינרטי שמסוגל לייצר חיים אף הוליד את החומר האורגני שמסוגל להתארגנות-עצמית; האורגניזם הביולוגי לומד לכוון את עצמו ולתת כיוון מודע לתהליכי חיים ואף לתהליכים בחומר.
המניע להתארגנות עצמית הוא אתגרי הדחף למצוינות ואהבת הלמידה, להפריית הסביבה כולה; על ידי יצירת מרחב של אהבה תומכת ומכוונת. תוך דיאלוג המטיל אור, מתייצב המהלך ההתפתחותי כולו. כבנוי סביב קניית החוכמה והתובנה, לנוכח הבנת ההפרעות והאילוצים של הקונפליקט המובנה בתשתית האבולוציה; כשעל ידי הקונפליקט צומחת התושייה וכושר ההמצאה מתפתח תוך רכישת המודעות לסביבה, לצרכיה ולרצונותינו – בהתייחסותנו לאמנות ההרמוניה.
תוך כדי קבלה של עולם התופעות על ריבוי הרצונות והדחפים שבו, הרצון לקבל עוד והחסימות מולן נחוץ להתמודד, מתפתחת הסובלנות, וראיית צורכי האחר והאחדות אף היא מופיעה. כאשר הרעב גדול לבלוע מעבר ליכולת, נחבטים ומתמתנים.
על ידי אותן הפרעות המאתגרות את הרצון האנושי על כל צעד ושעל, אשר תוכנתו בתבנית ההפכים שבתשתית שלה מובנה עירור דחף האבולוציה, מתעוררת בתוך היצורים החיים התנגדות המזמינה עבודה; כי התסכול מזמין פעילות ואז האורגניזם פעיל ויוזם עבודה. עבודה היא תנועה. ההפרעה גרמה לתנועה, ותנועה כשיש עבודה ותוצרת מביאה לידי צמיחה.
מה יהיה כיוון ההתפתחות? כיצד מכוונים את ההתפתחות? הכיוון של החיים הוא לגדילה שמשמעותה הוא התרחבות התודעה והתבהרות ההבנה של הרעיון המהותי הבראשיתי: התארגנות-עצמית לקראת סדר גבוה יותר של העולם שבליבם של החיים. ההבנה היא אור.
חיים ומוות
המדע והתודעה מתייחסים אל חקר החיים והמוות, כשבמדע – פיזיקה או חומר אינרטי במשך העידנים מייצר את חומרי החיים, הביולוגיה. הביולוגיה מייצרת כימיה. כי עיקרון החיים קשור לריאקציות כימיות שהן אינטראקציות על ידי עיקרון המשיכה המוביל לשיתופי-פעולה בין מולקולות וחומרים שונים.
החיים סובבים סביב חוק המשיכה בהפקת דבק של חיבורים מתוך משיכה בין המולקולות, וחיים שטבעם הוא שיתופי-פעולה. הטבע של מולקולות מן החי הוא שהחיים מתאפיינים בצריכת מזון מבחוץ, ובהפרשות של הפסולת לשחרור המיותר. במסורת הגנוסיס נתפסת עבודת האדם כסיוע לאלוהים בניקוי החומר מפסולת זו. סוגיית ההזנה ההדדית והמשיכה לעומת סוגיית הדחייה וההיטהרות הן מרכזיות בעבודת הרוח של האדם.
ואילו שיווי-משקל הוא תופעה שמציינת הפסקת הפעילות שנובעת מהמשיכה בין מולקולות. ופירוש הדבר הוא תהליך של התפרקות שמשמעותו הוא מוות.
תוכנית הבריאה כוללת הכרה בערכים וניהול מודע של מודעות האדם ומשאביו על המישורים השונים. שפת הדיבור או "המילה" היא השפה הנותנת כיוון להתארגנות חלקיקי החומר.
על ידי השימוש בשפה אנו מנחים את האלמנטלים של המישורים השונים של הטבע הרגשי והטבע הפיזי. מה שמכונה ההתארגנות הטבעית – שונה מיסודו מההתארגנות המודעת. כי המודעות מצוידת בכוונות בהתאם להתכוונות ולרצון של המודעות, אך אותן ישויות טבע, בנאי החומר, אינן מצוידות באבחנה מוסרית.
הטבע אינו מכיר באבחנה בין טוב ורע. האבחנה המוסרית היא חוט השני האנושי, תכונה שהתבונה מפתחת באופן מודע. וזה דורש חינוך לערכים. גם לפי קאנט הערכים והמוסר מובנים בתוך פנימיות האדם בתור צוו פנימי שיש לטפחו.
ימי עיון בהנחיית בריג'יט קשטן מציגים באביב-קיץ 2016 חמישה ערכי יסוד בחינוך מטפח-ערכים: מתקיימים בנושא זה דיונים בערכי-היסוד שהם אהבה כמרחב של תקשורת וכדיאלוג, אמת כעקרונות נצחיים – וגם באמת היחסית של מקרים פרטיים, כהתנהגות ראויה ושלום, אי-אלימות. הכניסה חופשית.
המילה או השפה
שפה או מושגים מגדירים את הסדרי הניהול החברתי בהקשר למושג שנקרא "הנדסה חברתית" הידוע לשימושו בשתי דרכים שונות. מושג זה ידוע כיום לחילופין בשני שימושיו. בתור הנדסת מוסר הוא מופיע כיום בכיוון לקראת עידן של שלום.
לפי שיטת התפיסה של הקרמה האנושית לאורך עידנים, יחסי אנוש היו הנושא המרכזי לתיקון 'פגימת העולם' במסגרת יחסים שבין אדם לרעהו. כמו למשל בטקסט קדום כמו "שתי הדרכים" שדן בסוגיה עתיקת-היומין: הדרך של תמיכה באדם ובהתפתחותו, לעומת הדרך שחומסת את כוחו ומשתמשת בו למטרות אנוכיות. כמו למשול באמצעות גישה שרואה באדם 'הון אנושי' לניצול
משאבי אנוש כעבודה זולה. או כפי שנעשה שימוש במושג כריאקציה שכנגד, תופעה של מגמה לסירוגין, להחליש את החזקים ולתמוך ללא אבחנה בנרטיב של החלש.
הדרך המוסרית בפילוסופיה של האתיקה הייתה ראיית האדם עצמו בתור התכלית של האבולוציה, ולא נקודת מבט הרואה בו ככלי בידי זולתו. אך בחברה האזרחית ביוון העתיקה, ערש הפילוסופים והדיאלוג, הייתה נהוגה העבדות וגם מעמד הנשים היה נחות.
'דרך הישר' בהקשר של הבנת המוסר המקראי, מתארת את המטרה כחיים מקודשים ואת האמצעי כצדק חברתי, שפירושו הבחירה בחיים על פני המוות; במגמה החברתית לקיום החוקים – לנהוג בצדק וחמלה כלפי החלשים ולסייע לעני שלא שפר עליו גורלו. בגישה אל החוקים קיימות שתי דרכים. לפי טקסט קדום המכונה בשם "שתי הדרכים".
המקרא אמנם מכיר בכך שאכן אנשים אינם נולדים שווים זה לזה, יש עשירים יותר ויש עשירים פחות. אך יש לאפשר להם להתפתח ואין לאפשר לחזקים לרמוס את החלשים. תורת ישראל בפרשת "בהר" מציגה את סולם הערכים של חירות האדם וחירות האדמה בתור יסוד המוסדר בשלבים שונים של תהליכים בזמן, על בסיס שביעייה של שנות השמיטה ושנת היובל המעניקה להם חירות יסוד; וביובל מוענקת חירות או שחרור העבדים.
מערכות חינוך בישראל שמו למטרה לפתח את החברה והאדם, כשהאתגר הוא לפתח את האדם על ידי חיזוק המצוינות באוכלוסיה; אבל זאת במגמה לחשוף עיוותים ולשאוף לטיהור האורוות, כדי להימנע מלפגוע בצורכי החלשים ותוך כדי עידוד לאפליה מתקנת של החלשים וחיזוקם. ההנחה של תפיסת המחזורים או השלמות של תהליכים בשבע שנות השמיטה, בנויה על תורת המחזורים הידועה בשם כולל של מחזוריות, (עיין "ספר היובלים"). לוח-השנה והזמן נתפס בתור תהליך הבשלה של החיים החברתיים ודינאמיקה של התפתחות.
הביצה והפרפר
למשל, בטבע מחזור הפרפר מתאר ארבע פאזות של גדילה המסמלת באופן סמלי שלבי התפתחות של ביצה וזחל, כאשר מגולם בוקע הפרפר, מעופף ובוגר. הפרפר חייב לעבוד ולהתאמץ בעצמו כדי להשתחרר משלב הגולם ולהפוך לפרפר צבעוני. אם מתערבים לבקע עבורו את גולם הפקעת לסייע לו להשתחרר ממנה, הוא מפסיק להתפתח.
הביצה כסמל עתיק של התקופה הקדומה ייצג את ביצת העולם: או את הרגע של הופעת העולם מנקודה מרוכזת אחת, 'ביג באנג' או הבריאה; בהישמע הצליל "יהי אור" בשדה הפוטנציאל הטמון בעבודה-עצמית להארה והתעלות. העומק שהמבט הפואטי בארכיטיפים של השכל האוניברסאלי
מאפשר לגשר בין מהות האינטליגנציה של האחד – לבין מצבו של האדם מבחינת התודעה; החוסן לשאת בתלאות העבודה בין זוגות הניגודים, עם יכולת האזנה למהות ולרעיון שבלב התופעות.
כך מתנגנת הבעה יצירתית של הניגון שבלב, בכלים של מדע ואמנות, תודעה ואמונה. המדע כיום מתקרב לראיית החוקים הקשורים בתודעה ולגילוי החוקיות שמאחורי תופעות הרוח המתגלה באדם, באמצעות דרכים לתרגול במסורות רבות.
במסורות החוכמה באנגליה של תקופת המאה ה-17 – המגמה של פרנסיס בייקון מלמדת התייחסות עמוקה לחיים ולכוח החיות, המתבטא דרך חיי הטבע וישויות הטבע; זהו עיקרון החיות שמחייה את הטבע, האדמה ורוחות הטבע או המהות הרעיונית שמתבטאת בתופעות החי והצומח ובחומר.
רוחות הטבע, האלמנטאלים או החיים של האוויר, המים, האש והאדמה, כוחות בנייה המופעלים בכוח הרצון וההשראה שהרוח המגולמת מעניקה כיכולת בן האנוש ליצור ולהשפיע את חלקו בעבודה הגדולה. אך לאיזו מטרה ישאף, מהם הכלים שיבחר ומהם מניעיו, תובנה זו בדבר הבנתו והמניע שלו – יבטאו את האופי והכיוון שתלבש אותה השפעה.
המדע מתמודד כיום להבנת המשמעויות של 'מדע הרשמים' וקו התפר בין חקר המוח לחקר ההתנסויות והתודעה. מנתח מוח אמריקאי בכיר, אבן אלכסנדר, חווה התעלות והארה כשמוחו היה משותק ובלתי פעיל פיזית במשך שבועיים, בעקבות דלקת מוח. בספרו האוטוביוגראפי "הוכחה לגן עדן" הוא חולק ומתאר את סיכום התנסותו ומסקנותיו: התודעה איננה נובעת ממקומה במוח הפיזיולוגי אלא מתבטאת דרכו.