כנס אוקטובר עם ד"ר ז'אן מארק מנטל
18.10.2016
כנס אוקטובר עם ד"ר ז'אן מארק מנטל
א. הוויה
להיות.
נראה כי אין זה עובד, לעשות דברים שונים בכדי להיות. כי להיות – זה בא לפני העשייה. זה גם נכון שהוויה היא חופשית מעשייה.
עשייה לא יכולה להוביל להוויה. ונראים הדברים כי כל הניסיונות לעשות בשביל 'להיות' – לא עובדים.
אז צריך לחקור את תנועת העשייה. תנועה של עשייה לא מובילה להוויה. כי הוויה זה משהו שמקדים לפני העשייה.
זה כמו משהו שתופס אותך כשההוויה חופשית מעשייה.
יש הוכחה שמה שעושים לא מוביל ל-Being.
הוויה או 'הקבוע' ( constant) הזה צריך להתחיל ממקום עם כנות והגינות. העבודה היא אם כן עם החזון או התפיסה המאוחדת שלנו.
אז אפשר לומר כי הוויה זה להיות הכי פשוט, הכי אינטימי, הכי קרוב אל עצמנו.
ב. תנועה.
המנטאליות זו תנועה, התחושות הן תנועה. המיינד או הגוף-נפש זו תנועה , החושים זה תנועה. הוויה איננה תנועה. 'להיות' זה מעבר לתנועה. בנוגע לתנועה, איננו יכולים ללכת אל עבר ההוויה. כלומר במובן של הליכה אל Being, זה אשר אינו משתנה.
אנחנו צריכים את התנועה כדי להגיע מנקודה לנקודה. אך ביחס למשמעות המושג 'הוויה' – אי אפשר כלל ללכת אל מה שהננו. אפשר לראות את הרעיון של 'הליכה אל' או 'ללכת' בתור בריחה.
כי אין יכולים ללכת כדי לראות את מה שאנחנו לא, ואי אפשר כלל לראות את מה שאנחנו כן. 'להיות' זה מעבר לתנועה. אנחנו יכולים לראות מה אנחנו לא, אך איננו יכולים לראות מה אנחנו כן.
עלינו לחקור את תנועת העשייה. אך עשייה לא מובילה אותנו להיות נוכחים במלוא המובן של 'נוכחות'. אפשר לסמוך על כך ש-being זה לפני doing. אינך יכול לעשות דבר כדי 'להיות' – רק לבוא ממקום של כנות והשתוות, ולהיות – פירושו עשייה, ליישם.
השכל ('מיינד') שהוא התנועה, נמצא בתנועה, אך אינו יכול לפתור בעיה אשר המיינד עצמו יצר אותה.
ג. התנגדות
הבעיה היחידה למעשה היא הסירוב או ההתנגדות, שהינה תנועה מאת מי שהוא הינו התנועה. כך בהתבוננות אפשר לראות שיש הרגל של סירוב או התנגדות. להתנגד לרגע ההווה זה שטות ואיוולת.
הרגע – אפשר להתגורר בו. אך אי אפשר לסרב לו או להתנגד לו.
וכן, ההתנגדות זו תנועה של השכל, הסירוב הוא של השכל.
לומר זאת בפשטות, נחוץ להכיר שאתה בן אנוש בוגר ולא עבד של העשייה. ברגע הנכון שאתה מכיר ורואה שמה שעושים או לא עושים, שייך למיינד שלך, אך מה שאתה זה מעבר לעשייה או אי-עשייה, זה להכיר שאתה זה לא עניין של עשייה או אי עשייה.
לעשות?
לעשות מה? מי עושה מה?
ד. מי אני?
השאלה 'מי אני' היא שאלה אינטליגנטית בניסוחה, אך אין צורך בתשובה. ברגע הנכון בו מופיעה השאלה, עצם ניסוח השאלה הוא תשובה. שואלים "מי אני?" כאשר המיינד לא יכול לענות על כך. אם המיינד עונה, והרי הוא מוכר כנוכל. מי אני? זו שאלה שמחזירה אותך מיד אל מי שאתה. לפני שהמיינד מתחיל לנוע.
אם אתה חוקר 'מי אני' תחקור מעמדת הנשמה הכוללת שלך, העצמי הגבוה, כאילו זוהי השאלה היחידה שקיימת. כשאתה פונה לשאול 'מי אני?' המודעות היא המיכל שמכיל את הדברים, ואילו השאלה היא התוכן שבמיכל.
יש לעזוב את ההיאחזות במושא ההתבוננות, ולא להיצמד אל האובייקט שבו מתבוננים. להאזין – זה לחזור אל המאזין. ההאזנה חופשית מאובייקט, מודעות היא לא אובייקט.
לשחרר את תנועת ההיאחזות, את הלפיתה של התחושות שמופיעות מול האובייקט שהינו מושא ההתבוננות, שיכול להיות מצב או חפץ וכיוצא בזה, מושא התפיסה שלנו.
התייחסות:
1. הבינותי את מה שז'אן מארק אומר. ההתגלות החיה: להיות. הדבר הראשון זה קודם כול להיות. אבל להיות זה להיות 'הגלובאליות'. עשייה או לעשות כול הזמן, זה לא מה שמעורר אותך להיות באמת. קודם לעשייה – נחוץ להיות.
2. זו הייתה הגדרת השאלה שעלתה בתובנה לפני כמה שנים תוך התבהרות מהות ומרכז הדברים: איפה 'העצמי', איפה מי שאנחנו באמת? התחושה הייתה שמלבוש האור, מעטפת ההילה, הסובסטנס של האהבה המתמירה, מזין ומוזן על ידי העשייה והנוכחות.
3. אך בשיחות עם פרופ' הארי פרידמן נאמר, הוא אומר: "עשייה זו הדרך לגדול ללמוד. כי כשאתה עושה ופועל, אתה מקבל משוב חוזר, פידבק מהעולם. ואז אתה לומד מהמשוב שקיבלת, היכן הדברים למעשה עומדים בפועל. מבחן המציאות.