התפתחותו של רעיון הנשמה

זרמים במחשבת העידן החדש  – חלק שלישי

 

ההבנות שתוארו במאמר הקודם התאפשרו על ידי שני זרמים בתודעה, והדיאלוג ביניהם. הזרם הריאליסטי שהוביל גורדייף באירופה בין המלחמות, תיאר את האדם במצב התודעה הרגילה כנתון בבית האסורים, במודעות של שינה, כאשר הוא נע ופועל מכאנית, אוטומטית, במקביל לפיזיקה הישנה, הקלאסית-ניוטונית שתיארה את היקום כמכונה גדולה. חושבים גדולים כמו זיגמונד פרויד, תיארו את ההיבט החייתי של האדם, בתור המניע להתנהגות האנושית. גם הפסיכולוג אדלר הציג את המוטיבציה המרכזית של הבריות בתור השאיפה לכוח ולשליטה. זאת, בניגוד לתפישה שצמחה בזרם המכונה העידן החדש, בארה"ב שלא חוותה את המלחמה באירופה, והציגה את האדם בתור הנשמה, ההיבט הגבוה של האדם, כמתווכת בין הרוח והחומר, בין האנושי והאלוהי. כשהמניע העיקרי הוא חיפוש אחר המשמעות, במקביל אולי לפיזיקה החדשה של המאה ה- 20 שפתחה ערוצים לרוחניות. וזאת, גם כאנטיתזה ובניגוד לתפישה של הדתות שגרסו "יצר לב האדם רע מנעוריו" והדגישו את ההיבט החייתי הנטוע בבן האנוש מטבע היותו יצור בעל גוף ביולוגי וממוקד במניעים רגשיים.

 גורדייף שחי באירופה בתקופת הסבל של מלחמות העולם, הגדיל לעשות כשתיאר את השלב המתקדם שבו האדם אכן זוכה בקשר עם הנשמה, כפרי של מאמצים ועמל מודע, לצד עבודה ממושכת על עצמנו, ולא כדבר מובן מאליו. כי האדם המכאני איננו מחובר אל הנשמה אוטומטית כמובן מאליו. אלא עליו לעמול רבות למען יתחבר לנשמה. גם הקבלה הציגה את חיבור האדם אל הנשמה בתור פרי התפתחות ממושכת ומתקדמת של האופי, המידות והמעשים הנכונים, הלימודים ותיקון הנפש.

ביילי תיארה את מבנה האדם על שבע רמותיו: הפיזי, האנרגטי, הרגשי, השכלי, הנשמה, הרוח, והניצוץ האלוהי המכונה 'היחידה'". אולם גם ביילי מאששת את האבחנה, שהדרך אל הנשמה מתחילה מהכרת העצמי הנמוך בתוך עצמנו, על צרכיו, רגשותיו, תשוקותיו ואיכויותיו.  לאחר מכן יש להבחין אבחנה ברורה בין שני מצבים: האחד הוא מצב של מגעים "רצוא ושוב" בין האישיות הארצית לבין הנשמה, דרך שלב ביניים שבו האישיות מתגבשת ומתאמת בין שכל, רגש וגוף פיזי. השלב השני הוא השלב המתקדם היותר גבוה, כאשר מושג היתוך בין האישיות לבין הנשמה, כתוצאה של עבודה, לימוד, שירות ותרגול הרצון. ואז מגיע רגע שבו האדם, בעזרת דמיון מודרך וכוח ההדמיה, יכול להעמיד את זהותו בתור 'הנשמה'. במשך הזמן קביעה מודעת זו מביאה לזרימה קבועה של כוחות ואנרגיות בין הנשמה לבין האישיות המגובשת, ובהדרגה הדבר מוביל ליציבות ממשית. אך האדם ככלל עדיין לא שם.

לעומת זאת, בעקבות התמורות במחשבה ובחינוך בעשורים האחרונים, התפשטה הקצנת הראייה השוויונית כדלקמן: לפי הכרזותיהם של יודעי דבר, כבר אין צורך יותר לבוא ממקום של דואליות, וזאת אם באמת הכול אחד! אבל מה לעשות, אם כל הדינאמיקה והתנועה של היצירה, הצמיחה מתוך החיכוך והקונפליקט, מבוססת על מתח ומשיכה בין זוגות ניגודים. ובסופו של דבר, ההערכה שתפיסת הסולם של הערכים כבר מאחורינו, מובילה לכך שכולם נתפסים כשווים (מבחינת הניצוץ האלוהי זה נכון, אך לא בפועל במציאות החברתית) ואז זה מוביל לעמדה ללא אבחנה בין טוב לרע על סולם ערכים, ומבלי להבדיל בין ההיבט הנמוך להיבט הגבוה של סולם ערכים הירארכי בעל רמות מודעות שונות, נמוכות וגבוהות יותר. תוך הימצאות של אנשים וקבוצות בנקודות שונות של התפתחות על סולם האבולוציה שהוא סולם שעליו רמות מודעות שונות. ראייה זו של הכול כ"סלט" אחד ומעורבב תרמה למבוכה רבה ובלבול. האם באמת נגמרה כבר הדואליות, האם כבר חצינו את הים הגדול של הרגשות והקוטביות כבר מאחורינו? יש בהיבט מסוג זה תפיסה פשטנית היכולה להטעות. יש מתקשרים נפלאים בארה"ב אשר הבינו את מרכזיותה וחשיבותה של הקוטביות ועסקו בשאלת הדואליות בתור הפרדיגמה העתיקה והחידה של היקום. הם ניסו להתבונן על כך מכמה נקודות מוצא. ראשית, סברו שעם היווצרות ההבנות על האחדות בתור האידיאל האנושי בקהילה החושבת, אפשר לאמור שהדואליות כבר חולפת מהעולם. אך אנו מבינים שהבריאה והיצירה כולן מושתתות על שמחת המתח בין הניגודים. ויש אם כן צורך להכיר וללמוד את מערכת העבדות והנפרדות כדי לגדול מתוך הקונפליקט ודרך הייסורים אל תוך מערכת החירות. ולאחר מכן גרסו, שבמציאותקיים מיזוג בין הניגודים, בעקבות האידיאל האלכימאי של "אחדות הניגודים".

אך המיזוג בין אור וחושך איננו מובן מאליו, יש צורך להבחין בין השאיפות לבין המציאות בשטח. כי לא מדובר במיזוג אלא באיזון, שכן החשכה במונחים של טוב ורע מתוארת כהיבטים קרימינליים וסוציופאטיים. הרי לא ייתכן לחשוב על 'שילוב' הרמוני עם פעולות הרג המוניות או טרור. ואילו אם מדובר במונחים של נקבי וזכרי, הנה זהו זוג ניגודים אחר. אכן, לגבי הנשי והגברי, מתאפשרים איזונים בונים שונים, כמו היחס הנכסף של התעדנות הגבריות והתחזקות הנשיות על ידי התאזנות בין המוח הגברי והמוח הנשי. אולם, די בכך אם נתייחס לאונה השמאלית הרציונאלית והימנית האינטואיטיבית של המוח, כמבנה שדורש איזון בין השתיים לצורכי תפקוד מיטיב. אונות המוח שהן המודל הקוטבי שעליו מושתתת הבריאה, הן הפוטנציאל לאיזון כהתגלמות הקוטביות ברמת המוח, שניתנת לתצפית ולמחקר על ידי המדע במישור הפיזיקאלי.

מדוע יש צורך לחקור ולהבין את הדואליות? בחשיבה כוללנית ומעשית יש צורך לקחת בחשבון ולהבחין בין השאיפות והתוכניות, לבין המצב הנוכחי והמציאות בשטח. אנו בתקופת מעבר בין עידן לעידן, בחיי כדור הארץ והאנושות. לכל אורך הדרך צצו והופיעו מאז שנות ה-90 בחיי היחיד ובחיי הקהילה בעיות ומשברים על רקע תקוות גדולות לשינוי ואכזבות עד לידי ייאוש ואובדן תקווה. כי כשיוצאים אל השטח בפועל יש צבירת ניסיון אך יש גם אכזבות. שכן אז נחשפים הפיצולים הרבים, כמו הפיצול והפער בין הגוף הפיזי לבין השכל והמחשבה, אותו פיצול שנחשפים אליו מטבע הזעזועים וההתפתחויות המעלים על פני השטח תכנים נסתרים ותת-קרקעיים. המחשבה דוהרת אלפי קילומטרים קדימה, אבל הגוף והרגש עוד לא שם. מצב הביולוגיה והרגש הוטבע במוח הרפטיליאני (האחראי למשל על מחזורי השינה), ובמערכת הלימבית של המוח הרגשי, שהם מערכת רגשות חייתיים, הבנויים על מציאת דרכים לשרוד, בהתבסס על פחד, לחימה או בריחה, שעדיין עשויים להיות, להבדיל כמה הבדלות, כשל אדם המערות. הגברים שהיו במשך עידנים רבים הציידים והלוחמים, עומדים היום במבוכה רבה וגדולה: האם עליהם להתעדן ולהיות רגישים ואנושיים יותר, להרגיע 'ולהשקיט' את עצמם במצב מדיטטיבי כמו על גלי אלפא כדי להאמין לחזונות אפשריים של תרבות נאורה, או אולי להתעורר לדריכות, כדי להיות ערניים וחייתיים לשם התמודדות מול תרבות המונים של איסלאם קיצוני זועם? האם להיערך באיזון הדרוש כדי להתעלות – וגם כדי ללמוד לשרוד חס וחלילה בעולם קשה של סכנות גרעיניות, וכיצד להיערך נפשית ומנטאלית למהפכים העוברים על העולם בתקופת אי הוודאות כיום? האם אנו צועדים לקראת השתכללות טכנולוגיות של שיבוטים ונשק לחימה דמיוני שהומצא על ידי האינטליגנציה המשתכללת, או לקראת תרבות נאורה של לב אוהב וחמלה, התחלקות ושוויון? הטלטלה מעמידה אותנו שוב ושוב מול הצורך להתחזק, אבל גם מול היותנו בלתי מוכנים עדיין לקפיצת הדרך הגדולה שעליה אנו חולמים. כאשר רעיונות חדשים חודרים לעולם, הראשונים שקולט את הפוטנציאלים הם המחשבה, האינטואיציה והדמיון. אך אז דופקת על דלתנו המציאות בשטח, להזכירנו שרגע, אנחנו עוד פה, בגוף ביולוגי ובעולם כה בעייתי. לנוכח הכוחות המטהרים את העולם מן ההצטברויות הישנות של תפיסות, רגשות ופחדים, אנו עלולים למצוא את עצמנו אטומים ומתגוננים מעומסי המידע על ידי קיר של אדישות פנימית. וכאשר עוצמות חדשות חודרות לעולם, כל הקשיים עולים החוצה ומופיעים על פני השטח ואז ניתן להתבונן וללמוד.

עבודת ההתפתחות נעשית בעזרת כוחות-על המנחים את ההתפתחות, ומורים רוחניים בני כל הזמנים, הוליכו את האנושות לאורך ההיסטוריה לקראת מעמד של תיקון המתרחש בזמנים אלו, תוך כדי הארת העיניים לאדם התרבותי. לפי הקוסמולוגיה של העידן החדש, המאבק בין הטוב והרע מופיע בכל תולדות ההיסטוריה, ומוצג על כל הבמות של התרבות והאמנות האנושית. ההסבר לכך שיש שני מחנות הנאבקים ביניהם הוא, שעל כוכב ארץ מתקיים בית-ספר יקומי גדול ובו כיתות שונות ורמות תודעה שונות. בית הספר הזה על כיתותיו השונות, מהווה שדה קרב שבו נאבקים שני המחנות על נשמת האדם. ובמיוחד שבכל שלב באבולוציה יש כיתות שאף אינן מדביקות את שלב המעבר לרמה הבאה אלא עשויות להתמהמה מאחור. העלייה נעשית בגלים וזה מסביר את הפער וההבדלים בין נקודות התפתחות שונות של קבוצות שונות על סולם התודעה, העולה לכיוון האור. בזמני תרבות שונים היו מעגלים שצעדו קדימה והיו שפיגרו מאחור.

לפי הבחירה והרצון החופשי, אפשר לתקן קארמה קודמת. אכן אם מתבססים על יסודות שהתיאוסופיה הביאה ממחשבת המזרח אל המערב, על רובדי התודעה, בוחרת הנשמה לעצמה את כליה לחיים במישור הפיזי, וכך מתפתחים הגופים השונים, הרגש, השכל והגוף הפיזי. ברמת עולם הרגש קיימים שאיפות ורצונות שנוצרו בגלגול מסויים, ושנהפכים בגלגול הבא לכשרונות ונטיות. ברמת עולם המחשבה נבנה הגוף המנטאלי, המחשבות החוזרות הופכות לנטיות מצטברות. המחשבות והכשרונות המכונים טבועים או נטועים בנו מלידה, הנם תוצאות העבודה השכלית שעשינו בעבר. ברמת עולם המעשה, המעשים שאנו עושים כיום הנם תוצאות המחשבות והתשוקות של גלגולי העבר. תוצאות מעשינו תלויות במניעים שהניעו אותנו לעשותם. אם המניע היה בעל איכות גבוהה וטהורה, גם התוצאה תהיה בהתאם. כשהאדם מודע לכך, הוא יכול לבנות את שכלו בהדרגה ולהפכו לכזה, הרצוי לו. ובהתאם לכך הנשמה תבנה לעצמה ברמה הפיזית את המוח ומערכת העצבים, ככלי עבור התודעה לחייה הנוכחיים.

התיאוסופיה מבחינה בין שאיפות לדברים ארציים הקושרות את הנשמה אל הקרקע, לבין שאיפות נעלות המושכות את הנשמה אל על. אך בעידן החדש יש שאיפה לאזן בין עולם הרוח לבין עולם התופעות.

במחשבת ימינו, לפי התפיסה ההוליסטית המגשרת בין רוח וחומר, הרי הגוף והנפש, במשמעות שציין שפינוזה בעת החדשה, נתפשים כיחידה אחת שיש לה היבטים רוחניים ויש לה היבטים גשמיים.

אך כזרם במחשבה הנשען על התנ"ך, ובמטרה לא להיגרר לתפיסות פגאניות קיצוניות של האלהת הטבע ו"חזרה" לעבודת אלילים, יש שמדגישים את ההבדל הגדול שבין אבולוציית האלוהים והאדם, לבין האבולוציה של הבנות הקוטביות בתור המהות של החומר והדינאמיקה של ההתקדמות: חיכוך, מתח ותנועה בין פלוס למינוס באבולוציה.

אך ראה זה פלא, מה שמאפשר את המעבר מהתפתחות אישית אינטרסנטית להתפתחות חברתית, הוא דווקא החיכוך והיצירה בין שני הקטבים, המדמה והריאלי, בדינאמיקה של הבנת והכרת הרגש וריפויו; המהווה תחום מחקר וגרעין הבנות ליחסים נכונים, וכן הראייה המודעת של תפקיד הפולמוס בהתפתחות. דרך לימוד הפוטנציאל היצירתי של הקוטביות, וזרמים שונים במחשבה, מטילים אור גם על הקבוצה.

דווקא הטלת האור על ידי המדיה על כל סוגי השחיתויות והסטיות המוקעים לאור היום, והחשיפה המסיבית של עבודת התקשורת לגבי חומרת המצב האנושי, היא המאפשרת את פעולת הניקוי והריפוי בעזרת זרימת האנרגיה של אהבה ואור מהנשמה. דווקא הזרם הריאליסטי הבוחן את אזור האפלה ואת אישיות הצל, הצד האפל של האנושות, החיה שבאדם שהחשכה יפה לה, מאפשר בכך את הריפוי וההתעלות על ידי איתור והכרת שורשי המחלות.

דווקא ספריו של קסטנדה, שהעמיד במרכז את היחיד, הלוחם והתפתחותו, ולא את התפתחות החברה, הציגו את החשיבות העצמית בתור הגורם המעכב את התפתחותו של הלוחם. התעצמות האגו של אישיות מרכזית או גורו שסביבה מתאגדים וסוגדים המעריצים, נמנעת על ידי הטלת האור על אינטרס עצמי מניפולטיבי והדינאמיקה של השחיתות. כאשר בעזרת התקשורת המונעת מדיקטאטורים ועריצים למיניהם את האפלה הדרושה לביצוע זממם,  מתפנה אנרגיה זמינה להתפתחות הכלל.

הכוח המדמה, הדמיון נחשב למקור ראיית העולם הפוך על פיו, חלומות בהקיץ ודמיונות שווא, לפי גורדייף. גם לפי המסורת במחשבה היהודית שכשאין גבולות ויש פנטזיה שהכול אפשרי, זה השורש למחשבה הפגאנית, ועל כך כותב מרטין בובר (מלחמה ושלום, פרופ' שלום רוזנברג): "במרחב התמונות הסובב-סוער שבתוכו האדם נע ונד, כל דבר ודבר מגרה אותו שיגשימו בפועל ממש; והוא שולח ידו בהם, בדברים הללו, כגנב פורץ קל דעת, לא מתוך הכרעה אלא רק כדי להתגבר על המתיחות שב"הכל אפשר". ה'תחמוד' ו'תתאווה' אורבים לו ומציבים לפניו את 'הכל אפשרי'. בשם האפשרות והאפשרי הוא פוגע בממשות ובממשי."

לעומת זאת, עם הדמיון אפשר לרפא את האדם, כשזהו הכוח אשר לפי הפסיכולוגיה הנראטיבית, (ריפוי בסיפור) מרפא על ידי שינוי זווית ההסתכלות על סיפור החיים. בעזרת הכוח המדמה מזמינים מכוח הרצון את הריפוי ואת כוחות האהבה והריפוי הטבעיים של הגוף והנפש, המתקנים חסימות ומאפשרים התחדשות. יצירת הריפוי היא על ידי הבנות חדשות וראיית סיפור חייך באור חדש המעמיד אותך לא כקורבן, אלא כגיבור עלילת חיים משמעותית שמתארגנת סביב התפתחות הנשמה דרך אתגרי העולמות הנמוכים.  עם  חיוך וקצת הומור, ראיית עצמך במרכז הבמה מפנה את מקומה להתפתחות חברתית אכפתית. קודם כל בתהליך זה פעלה המגמה של המזרח שחידש את הממד הפנימי, לעומת התמקדות כלפי חוץ או התפזרות החוצה, במערב. שיווי המשקל הוא איזון בין המעגל הפנימי רוחני של התודעה במזרח, לבין המערב האקטיביסטי, המוחצן והפעיל מול הסביבה. ואז, לאחר הכרת האינדיבידואליות והתפתחות אישית, מופיעים ניצני הכרה קבוצתית והתפתחות החשיבה הקבוצתית.

דתות המערב הביאו את מקור הסמכות כאלוהות שמחוצה לנו, אך ברנסנס הוצג מקור הסמכות כנתון בידי האדם עצמו. ואילו המזרח הציע את ההסתכלות שהכול נובע מהתודעה; וממד הבשר נתפש ככלא של לידות ומיתות שיש להשתחרר ממנו אל חרות של קיום על-חומרי.

בנושא זה, ישנו המודל של סורוקין, המחלק את אלפיים השנה האחרונות לפי שני סוגי תקופות: תקופות של עליונות הרוח, כמו בימי הביניים שבהם החומר נחשב בזוי, כאשר הרנסנס הופיע עם סינתזה והרמוניה, וציין את סופה של תקופה זו. לאחר מכן אנו רואים את התקופות של עליונות החומר, כפי שהיה במערב מאז המהפכה המדעית ובימי רומא. ואילו התקופה היוונית ותקופת העידן החדש של ימינו,  מציינות מועדים שבהם התקיים איזון בין הרוח והחומר.

כדי לענות תשובה לספקנים המפקפקים ברלבאנטיות של החזון האידיאלי לציביליזציה נאורה, מוארת ומשגשגת, מול המציאות הקשה של זמננו, ניתן לבחון מגמות במחשבה של הפילוסופיה והעידן החדש. הפילוסופים הרציונאליסטים טענו שאפשר להבין את העולם דרך התודעה שבאמצעותה ניתן להכיר את עקרונות-העל הטמונים בבריאה, ועל פיהם ניתן להבין כיצד היא נבראה. זאת, מבלי להסתמך על התנסויות החושים והטבע אלא על תפיסות התבונה. למשנתם היה בסיס דתי, הם נשענו על תשתית התנ"ך וספר בראשית. להשקפתם, באדם טבוע רעיון מולד ועל בסיס התבונה יש ביכולתו לתפוס את העולם, דרך המתמטיקה והגיאומטריה למשל, בהתאם ליכולת המחשבה והתבונה שלו להכיר את החוקים-הרעיונות שלא בדרך החושים. זאת, בהסתמך על כך שהאל הוא שהטביע חוקיות אינטליגנטית בבריאה ואין היא אינטליגנטית מעצמה, ואף אינה יכולה להיות. לעומת זאת, בזרם האמפיריציסטי בפילוסופיה חשבו שרק מתוך ניסיון החושים ניתן להבין את העולם.

ההבנות של התפתחות חברתית מתאפשרות על רקע למידת הקונפליקט והכרת המשמעות של הפולמוס בין שני כוחות פועלים, התודעה התבונית והטבע, בתוך הדינאמיקה של האבולוציה. בתורת ישראל הופיעו שני מחנות בסיסיים מבראשית, במאבק בין קין והבל וביריבויות בין שישה זוגות אחים על הבכורה והשליטה. כאשר האחים משה ואהרון הם הדוגמא לפיוס ולבנייה בין שני אחים. בתחרות על המנהיגות בין 12 שבטי ישראל: לבני לאה היה יהודה המנהיג, ולבני רחל היה אפרים המנהיג: יותר מאוחר ממלכת ישראל התפלגה לממלכות יהודה ואפרים (ישראל). הנביא בספר יחזקאל ל"ו כותב שלאחר תחיית העצמות היבשות ושיבת ישראל לארצו, באחרית הימים יהפכו שני הענפים האלו לעץ אחד. שני ענפים בלב הקונצנזוס היו בית הלל ובית שמאי. עד להיכן מגיעה המחלוקת בין יהודה (לב) ויוסף (שכל) ומתי החילוניים והדתיים יחברו לשבת אחים גם יחד?.

מחלוקת שני כוחות פועלים, כדרך להפקת הבנות חדשות מתוך הקונפליקט ולהשלמה ובנייה, משמעותה היא הבנות חדשות על ההיסטוריה האנושית, שבמרכזה הדראמה והעימות בין מנצלים ומנוצלים. שני כוחות פועלים, ברוחני ובחומרי, כמו כהונה ומלכות, הדת והמדע, המדע והמיתוס. הפגאני הסוגד לכוחות הטבע – לעומת מערכת החוק הפטריארכאלי, כששני אלה לא יוכלו להתמזג אלא לכל היותר להתאזן. כמו גם השאלה הנשאלת כיום בדבר האתיקה המדעית והכיוון אליו היא מצעידה את האנושות: אילו יחסים ייווצרו בין "דת" המדע לבין תורת המוסר? האבולוציה של התודעה האנושית מתפתחת בין שני קטבים כמו לאומיות וליברליזם, דת ומדינה, שתי מפלגות מובילות. דינאמיקה זו והכלכלה במזרח המתקרבת כיום לכלים כשל המערב, יפנו זמן ומשאבים גם להתחלקות יותר נכונה בין צפון ודרום.

 ביבליוגרפיה:

יום עיון בנושא "מהו העצמי?" עם פרופ' רוברט קורינגטון באג' התיאוסופית

היצר, הפסיכולוגיה הקבלית של מיניות ויצירתיות, מרדכי רוטנברג, הוצ' שוקן 1999

קוסמולוגיה ושפה, רבקה שכטר, אוניברסיטה משודרת, מש' הביטחון, 1999

הגוף המטאפורי, תראפיה בהבעה ויצירה באמצ' דימויים וסמלים, נירה נאמן ולאה ברטל,  נורד- חיפה, 1994

תודות חמות מקרב לב לפרופ' הארי פרידמן ולשמואל פרידמן על תמיכתם ועזרתם, לפסיכולוג נחמן רז, לדפנה ושמואל רונן-קורן

הזקן, האישה והים – שיחות עם בעלי, מאת צפורה ויהודה אלפרין, הוצ' העידן החדש 2003

Elements of New Age Spirituality in the Harry Potter Novels of J.K. Rowling, Temple Richmond, Beacon Magazine, May-August 2004