ארכיטיפים וגיבורי תרבות

5.10.16

ארכיטיפים וגיבורי תרבות

בערב ראש השנה החדשה הופיע ראיון עם ירון לונדון שתכניתו בשש בערב היא מגדלור על פני המקום. הראיון לרגל יום הולדתו דן ביופי והסגולה של השפה העברית, כשקוראים את המציאות והסובב כמו קריאת טקסטים. על רקע התבוננותי כמתרגמת אהבתי להבחין כי השירים להם כתב טקסט, היו מצחיקים ועסקו בהומור יצירתי בארכיטיפים לאומיים.

השירה הישראלית וההומור החי והסוחף מצחיק עד מאד את הסינים. בסרטון עדכני שצולם ברחוב בסין, עוברים ושבים החלו מרקדים ברחוב בפרצי צחוק ממעמקי הבטן כשהשמיעו להם את השיר הישראלי בראש מצעד הפזמונים כעת: "החיים תותים".

הומור בכוכב הלכת ארץ משמש כלי בידי האינטליגנציה הקוסמית הצופה בפלנטה לקידום תקשורת פתוחה לימים יבואו. במסע הטרובדור העברי הנלחם נגד דרקונים בשיר וזמר, איש הזמר צמא לשמוע את קולה של האהובה העובדת במספרה ז'אקלין. בשיר הפספוסים 'האסימון הלך', הוא מחייג לאהובתו ומקבל את מספר רופא השיניים שוב ושוב עם הוראות ההגעה לקליניקה.

לפרום חסמים שנקלעו בדרכו עליו להתחייב לא להתייאש. הממשק המגשר בין ממדים שונים שמתחלפים כל הזמן, חוזר והולך לאיבוד. הוא כבר בהצפה ובהתשה. הטרובדור בולע רוקו וצוחק. הוא יעביר הילוך. המזכירה האוטומטית משננת הודעות מוקלטות. אך בהתרגזות מול הסחות-הדעת, הוא ישכך את מפלס הכעס. לא יוותר. הוא ילמד שיעור בסבלנות.

ייטיב לעשות אם ייזכר באותו רגע שהתרגזות משבשת את השדה החשמלי. בשדות-החיים מתחולל לעת רוגזה קצר מהרצון לקצר הליכים. וכשמתחולל קצר בממשק אדםטכנולוגיה, מכשירים ינתקו מגע, ולהיתקע עם המכשירים זה דורש להתנתק בשלווה ממסחטת דרקונים. אין רגע דל.

נחוץ לרפא באגים בתוכנה הפסיכולוגית ובחומרה הביולוגית, כאשר בשדה התודעה רחב הידיים, הקונפליקט הנקודתי הממקד אליו את הרוגזה, עשוי להוביל לקצר. עדיף לשאול את עצמנו מה אנו אוהבים לעשות במקום מה אנחנו פוחדים לעשות.

בקשר בין האמנות והפסיכולוגיה, יש מצבים שסבלנות, הבנה והתפעלות – יכולים להאיר מציאות באור חדש. ולחולל איזונים והרמוניה בממשק הביולוגי שבין הממדים הפיזי והרגשי. תשוקה יכולה להפוך לאומץ-לב ואהבה בתור התמרה בחיבור בין הממד המנטאלי לכוח הרצון. כי מי הוא המנגן בכלי הנגינה האנושי שהוא הגוף הפיזי? הרוח. ומי הוא זה אשר דרכו זורם הניגון? האדם. כשבמורכבותו הכימיה והחשמל שזורים זה בזה, הגוף צריך להבין מה מבקשת ממנו הרוח שהיא אותו הנגן.

זוגיות קוסמית

ניתן לחזות דרך המבט של ירון לונדון בשיקופי התרבות הישראלית דרך דמויות אישים גדולות מהחיים. בעקבות השיר על מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, מתגלה כי בנו איתמר הוגבל בבית לדבר שפה אחת בלבד. לפי ד"ר תומאס דאפרן, פילולוג וחוקר ההיסטוריה של הרעיונות והשלום, בספרו The Qabala Runesהוא חוקר את הסברה כי מקור השפות השמיות והשפות ההינדו-אירופיות – הוא מקור משותף אחד.

בשיר "המפקד" על דמותו של הגיבור, המפקד הצבאי או איש הכוח וההון בעת מילוי תפקידו כאיש הביטחון, עובר התעצמות מחויבת המציאות של ההורמונים טסטוסטרון ואדרנלין. על כן על הדרך הוא גם עשוי להתנסות בהיבט הנלווה ולהפוך למטריד נשים. וכבר נאמר 'כל הגדול מחברו ייצרו גדול הימנו', לאמור תופעה זו מוכרת מאז ומעולם, משחר העידן הפטריארכאלי.

בשיח הבוקע חדשות לבקרים בין ההיבט הגברי לבין ההיבט הנשי, כשנשים משמיעות את קולן בדרכי נועם, הן מבקשות לפעול דרך הסליחה ומתוך אהבה וחוכמה, להעלות לדיון סוגיות רבות  הטעונות מהיבט היסטורי, לעיצוב כללים מחדש ביחסים בין המינים. הדיאלוג מגיע לשקילת איזונים אפשריים בין ערכים – לבין אינטרסים.

בטקס הנישואין בין שני בני-זוג נפגשים העולמות ואי אפשר להימנע מלחייך ממעוף הציפור ולברך, ולהזיל דמעה ממבט קרוב על בימת הדיאלוג. והנוכחות של הממד הפנימי בכל מצב, מאירה ומאפשרת את היכולת להביא אור למצבי קונפליקט.

את היכולת לקיים שיח ואהבה בזוגיות הקוסמית קושרים לבירור המתמשך שבין מישור הרעיונות לבין העובדות; כשעל מישור התודעה והחוויה מזומנת נוכחות הממד הפנימי. ואז חלה בהתכנסות של קבוצות בעלות עניין משותף, העלאה לתדר גבוה יותר.

במעגלי רשת-האור הגלובאלית של אחווה אוניברסאלית מסוגים שונים וחברותא למיניהן, המתהווים דרך קשרים ויחסי אנוש הנרקמים, יוצרים ויוצרות רבים שוזרים ואורגים את הדיאלוג להשכנת הבנות של גבולותיהם – ומגדירים את גבולותיהם, כאשר בו זמנית  –  הם מרחיבים אותם. באינספור קשרים בין המעגלים והאינטראקציות של משפחות האור, נלמדות תוכניות-לימוד שונות המזמנות ללומדים שדות נוספים של משמעות ומערכות יחסים. תוך פיתוח משמעת ורצון להיטיב מתווספים גם כוחות והיכולת.

עידן המידע והתמרת המידע

בחיי התרבות שלתוכה גדלנו אפשר להבחין בקווי המתאר של האינטראקציה בין 'שדות' או הסביבה הגלובאלית – לבין הדמות הממוקדת בסביבה הלוקאלית; כשההיבט הפרסונאלי מתגלם ביחידי סגולה, הוא מתקשר עם תרבות הקולקטיב ויוצר חזון.

יש תרבויות שהציבו את הפרסונאלי בצד. במסורות רוחניות מצביעים על תכנים נפשיים וקולקטיביים כמוגבלים לתבניות מוכרות המשותפות לכול בן אנוש. אך ניתן לראות כי יחידים ואנשי סגולה הם ענקים שהצעידו את התרבות האנושית קדימה.

בתרבות הישראלית מתקיים השיח בין המסורת הפרטיקולארית שמאופיינת בתור 'הלכה' או 'דרך ארץ' – לבין האוניברסאלי או השמימי. האגדה או הקסם הטמונים בפואטיקה ובמעשיה לילדים או מיתוסים, מאפשרים להתחבר לשדות-חיים אנרגטיים המחדשים את כוח החיים. כך גם בדרך של לימוד ושיתוף בחיים רוחניים לצורך הבניית איזון בין המישורים השונים של חזון – לבין הצרכים בשטח.

חשיפה רבה ל'עידן המידע' מביאה לשיתוף תכנים. ועל ידי כך לקבלת פידבק שמאפשרת לימוד מהתנסות והגות; בדרכי הפנמת תובנות – על ידי עשייה שמביאה משוב חוזר. כך יכולה להתפתח חוויה של התנסות והתמרה כאלכימיה של הארה.

בהגדרה של המרחב הווירטואלי כמייצר מציאות חווייתית ורגשית, אמנות או שפה ותמונה מעוררים חוויות של עוצמה. והממד הווירטואלי נתפס על ידי הרגש האנושי כמציאות –  לא פחות מסוגיות ההישרדות הקיומית.

אך תחושת היעדר הפרטיות שחיונית ליכולת לקדם דברים שהברכה מצויה בהם, שמאחורי הקלעים, מביאה להופעת מאבק על הישרדות פסיכולוגית מול הצפה והתשה על ידי רשמים וגירויים.

במזרח הרחוק נהוג לפי הפילוסופיה האזוטרית לראות כי המסר הוא המוטיב המרכזי, ולא דמות היחיד נושא המסר. אך המזון הרוחני האנרגטי הטמון בו, הוא המקדם והמפתח של המסר המקורי שנושא אנרגיה של רעיונות זרע המפרים ומרווים את הצמא. אך אמנם ישנו יחיד הניצב במרכז הבמה. אולם האחווה היא במרכז. על פי המסורת העתיקה וגם במערב, במסורת רוחנית מסוימת דמותם האישית של עובדי-האור פחות רלבאנטית, או לפחות האישיות לא מובלטת ומודגשת. יצירתם היא המדברת. ולמשל בברית החדשה נאמר כי 'את העץ תבחן על פי פריו'.

אולם דמות האינדיבידואל כמשקף תרבות או מחולל תרבות או זרז, מציגה את הקלסתר האנושי של אותה תרבות. ואת שלב ההתפתחות הנתון בו מצויה היא. בתרבות הישראלית היה נהוג לבחון כל מסר לפי השאלה מי הוא נושא המסר. חוכמת ההמון גורסת שהדוגמה האישית קובעת את אמינות המסר. אולם ידוע היטב שהפרדוקס טמון בכול במציאות הדינאמית, כשבפסיכולוגיה מגדירים את הדילמה של הנפש בתור 'העצמי החצוי". ואת שאלת היסוד "מי אני?" בתור חקירה וסוגיית מפתח.

בתרבות הנוכחית המתהווה, כמו בחוכמה העממית, בעריכה כמו בתהליך של רדוקציה או ניתוח טקסטים לאור יכולת להבחין מה טפל ומה עיקר, מתאפשר ניהול מידע רב. כמו בתמצית מסרים מתאפשר לסכם תמצית ועיקר, שורה תחתונה בלשון העם, או יותר נכון להביע מהי מהות העניין.

בכלים של האינטואיציה מתהווה סינתזה, או לפי הפילוסופיה (אנרי ברגסון הצרפתי) האינטואיציה יכולה להתבסס על ריבוי נקודות מבט, אולם נשענת על תפיסת המהות והליבה של התהליך ותכליתו, באופן ישיר.

מה שמאפשר "להניח על השולחן" באופן תמציתי, משמעויות מהותיות שהיה נהוג לראותן כנחלת המעטים. בתקופת המסרים הקצרים, ההמון מבקש לדעת, במובן של בירור מהי אכן האמירה, ומהי האבחנה – J. ישנו מישור העובדות והמידע, וישנו מישור החוויה שהדעת חווה אותה. לכן אמנם בספרות ואמנות השאלה היא איך מספרים את הסיפור.

לביטוי המהות נחוצה הצורה, אם האסתטיקה  לגניבת הדעת של "הצרכנים" ככלי בידי "המסחריות" שמעמידה פיתויים בפני אינטליגנציית אנוש המתפתחת. או ליצירתיות ככלי תרפויטי. כיום יש ז'אנר המשלב את השיח בפסיכולוגיה כביטוי ספרותי.

התרבות הדיגיטאלית

התרבות הדיגיטאלית בעידן המידע הובילה להנחת הדברים על השולחן. זהו היבט של גישה רדוקטיבית המעמידה את הטקסט על תמצות המסר. בתקופתנו ניהול מידע הוא אתגר כי קליטת מידע רב שכבתי בפריסה רחבה מאתגרת את יכולת האבחנה המאוזנת. האנרגיה של המסר יורדת לזילות המילה. ונדרשים מבט רחב יריעה אך גם יכולת תמצות טקסטים, לצד אבחנה בין עיקר לטפל.

אינטליגנציה של ציבור או תרבות היא כלל ההבנה של כול החושבים הלוקחים בהם חלק, והמכלול הוא יותר מסך המשתתפים. קולקטיב מסוים יודע את האמת. שמעון פרס המליץ בשבוע הספר ליוצרים ולסופרים ליצור בניחותא ולא למהר, בצירוף הערכה ריאלית של משאביהם; לכתוב לאט ולקחת את הזמן בשלווה ובאורך רוח. הרי בזמנים רבים נדרשו שנים בכדי להשלים יצירה.

בננו כתב סיפור בילדותו, ובסיפור העלילה הגיבור הוא אלוהים שקבע את משרדו בירושלים ומקים לו מטה. בדיבור פנים אל פנים עם החוצן הגמלוני שמככב בסיפור בתור העם הזה, החוצן מבקש לדבר עם אלוהים ולברר מה הוא מבקש מאתנו בכך ששם אותנו פה; אז אלוהים אומר לו: 'דבר עם אשתי'.

לאחר שהשליחות הנוכחית בפלנטה נראית כעת עתירת מעמדים וממדים בעלי תדרים משתנים, כשהוולגריות מהולה בעושר מדהים של דקויות, היא נתפסת מורכבת יותר ויותר. בבירור מהות יחסי החושך והאור, הפטריארכיה והאישה, השאלה המרכזית היא אכן "מי אני?" או "מי אנחנו?" אך ברור שיש כאן חיבור של טבע ורוח, כשהנפש והגוף הם יצירה של הרוח. הרגש או הנפש הם הדבק בין גוף לרוח. אך החוצן שהגיע לכוכב הלכת ארץ מנסה לייצר חיבורים מתואמים כמיטב יכולתו, בממשק בין ריבוי הממדים לבין הרזולוציה של היומיום, ויש לנוע בין הטיפות.

ריפוי על ידי סיפור – נראטיבים של 'האחד' : אין סיפור כלל

אין מחלוקת על כך שלריפוי הבאגים בתוכנה האנושית נחוצה 'ידיעה עצמית'. למה התכוון המתכנת? כיוון שיש גם דרכים ושיטות עבודה המתאימים לכול גזע מתוך שבעת הגזעים על כה"א; ולמבנה משפחות העצמי הגבוה – כאשר העצמי האנושי הקטן גם כן  משתייך למבנה טיפוס מסוים, על בסיס טיפולוגיה של סוגי טיפוסים ומשפחות; ומבנה האישיות הארצית על רקע סביבתה המסוימת.

חוקרים שונים בוחרים לחקור שיטה ודרך ביוגראפית בה דן האדם בהסתכלותו והתנסותו, הכוללים והספציפיים. כאשר התודעה האחת בחרה לספר את סיפור האבולוציה – או את שחרור הסיפורים, כי לכאורה היא נטולת- צורה מהתבוננות בשקיפות. באמנות הנראטיבים והסיפורים, על בסיס של בחירה חופשית בסיפור חדש, מתחוללת טרנספורמציה של נקודות-המבט המציעות את עצמן.

העצמי האנושי הוא עוזרו הנאמן של העצמי הגבוה, הנשמה.

הבודהיזם רואה באדם שדה של רצונות ומאוויים שונים. הפסיכולוגיה מכירה בכך שהאדם הוא שדה בו עולים מופעים והתנסויות וקולות שונים. באסטרולוגיה אנחנו מתבוננים בשדות של ארכיטיפים וכוחות ביקום, המקיימים ביניהם אינטראקציות ושיח.

האחדאו 'השדה המאוחד' הוא תזמורת גדולה.

עלינו לזכור כי כאשר היוצראמן מחליט לבחור להיות תיאטרון של איש אחד ובו דמויות רבות המתקיימות במורכבות המבנה האנושי, המדע תומך בכך ונקבע בחקר המוח שיש דמויות רבות במוח האדם. וניתן לעשות 'זום-אין' ולהתמקד בהווה בהיבט הנבחר, לפי הצורך; או באחד משנים-עשר או עשרת הגורמים הקלאסיים המרכיבים את מערכת השמש. כאשר במפת-לידה יש 12 בתים ו-12 סימני שמש.

אמנם, ידוע כי יש גורמים רבים נוספים במערכת הסולארית ושהם מתגלים בזמנים שונים, עם משמעויות רבות בזו אחר זו, בתהליכי הארה . ברגע לידתו כמפת-לידה ותוכנית לעתיד, מתערטלים או נפרשים לפני האדם פרקים בתוחלת עלילת המסע האבולוציוני שהחל לפני כארבע-עשרה מיליארד שנים.

הבחירה בשאלה מי אני? או מי אנחנו? בתור השאלה היחידה והמקור העילאי האחד;או "מי להיות" – שאלה הניצבת בפני האדם העומד מול האחדות בתוך הריבוי, ריבוי הדמויות והיצורים; המבוססת על תפיסה שפיתחו זוג פסיכולוגים בספר " Voice Dialog" – האל וסידרה סטון, זוג פסיכולוגים הנשואים זה לזו: הם מתארים את תיאטרון הדמויות בנפש; כמערכת היחסים או השיח שבין 'האני המודע' לבין צוות הדמויות שבפנימיות הנפש, כמתואר בספרה של אורה גבריאלי: "השד, הנזירה והילד הקסום".

המדע בתחומי חקר המוח והתודעה כיום מכיר כי במוח האדם שוכנות דמויות שונות באשר הן. מכך נובע כי הגדרות חדשות מופיעות לקוטביות ולתנודתיות או הנפש המפוצלת, תופעה שניתן לראות במקביל לתופעות הגלים בטבע והתנודתיות בנפש, כמו הדינאמיקה של ירח מלא וירח חדש, המתמלא ומתרוקן במהלך החודש.

המפה האסטרולוגית

בתור בת מזל שמש 'דגים' הקשור למשחק ולתיאטרון, עולה מן ההקשבה פנימה שהדמויות הפנימיות שבתוכנו, בתיאטרון הפנימי, מבקשות קשב והתייחסות אליהן. כפי שהבימה נחוצה לאנשים במקומותינו בכדי להשמיע את קולם. כך דמויות אלה מבקשות לדעת את עצמן. מערכת השמש היא הבימה של השנים-עשר. שנים-עשר המזלות. ומזל דגים הוא היום והלילה השנים-עשר.

המרחב הפנימי הזה נתפס כתיאטרון. הבימאי שהוא 'העצמי', מבקש להתעלות מעל משחקי הזהות וההזדהות עם דמות זו או אחרת. הוא, העצמי המודע, בוחר איזו דמות תעלה ותופיע.

האסטרולוגיה המקובלת מתייחסת אל האישיות הארצית של האדם, הפרסונה, בתור האופק; כאשר השמש מייצגת את העצמי או הנשמה. שלושה גורמים ראשונים במעלה במפה האסטרולוגית הם השמש, הירח והכוכבים.

אך באסטרולוגיה האזוטרית, בשפת הסמלים והפסיכולוגיה, השמש מתוארת באמצעות האופק העולה, או העתיד ההתפתחותי, האדם העתיד לבוא. ואילו הירח מייצג את הנפש והעבר, שורשי האבות, קשרים בין ילד ואימא, הרגשות והתחושות, הנטיות הביולוגיות.

האופק העולה מייצג את המפגש בין מי שאנו כעת, לבין העתיד שיכול אגב להתגלם גם ברגע זה בהווה. כמנוסח במונחי מימוש הפוטנציאל שעניינו הוא שילוב האדם הארצי עם העצמי הגבוה, בתור השמש המסמלת אותו; בתור המודעות שנמצאת במרכז מערכת השמש.

במונחים פסיכולוגיים, השמש בתור הכוח המרכזי במערכת השמש מייצגת את האני המודע הניצב במרכז המערכת האנושית: מול היצר או האיד (כוכב הלכת מאדים – הרצונות והמאוויים, הדחף לעשייה, הדלק בתור הארוס או 'היכולת') , שלעומתו מתייצב הסופר-אגו או המבקר הפנימי – כוכב הלכת שבתאי). על בימת המערכת האנושית נעות דמויות שונות, ייצוגים ומופעים של הארכיטיפים של הכוכבים – בתור כוחות פועלים בנפש.

במקרה הנתון של המפה בת מזל דגים, השמש היא שליט מזל האופק שהוא אריה. וכשאריה הוא המזל העולה באופק בשעת הלידה, השמש היא שליטת המפה.

בכול מקרה השמש לכן היא גם סמל הדגים כי היא במזל דגים במפה זו.

ואילו באסטרולוגיה הקונבנציונלית הפרסונה מיוצגת על ידי האופק.

העוצמה והחולשה

כשעולה באופק בשעת הלידה מזל אריה אנו רואים את יחסי-הגומלין שבין העוצמה והחולשה: מזל אריה מסמל את העוצמה ואת 'העצמי'; ואילו כשהשמש במזל דגים, הנטייה הטבעית היא לעבודה של הכרת הנפש על כל גווני מנעד הרגשות האנושיים שמופיעים על מסך הנפש.

כאשר הנשמה שמיוצגת על ידי האופק העולה, היא המחוללת את תהליכי הקשב והתובנות, לבירורים וידיעה עצמית. זאת ביחד עם הדעת שחוקרת והשאלה במחקר זה היא "מי אני?" על מנת להיות מעוגנים היטב במעגל המכונה 'עצמי' מבלי להישאב ולהזדהות עם תופעות הגוף והנפש ומצבים ואירועים מתחלפים.

בתוככי הנשמה שמיוצגת על ידי האופק העולה, במקרה זה האופק נמתח על הציר שבין מזל השמש אריה שמסמל את העוצמה ואת 'העצמי', לבין ניגודו המשלים – מזל דלי העולה מולו. ואז אוראנוס שליט מזל דלי מייצג את דרך השמיים. אך השותף של אוראנוס בייצוג מזל דלי הוא שבתאי, שמייצג לימודי דרך ארץ.

יסודות המפה האסטרולוגית הם המעגל המציג את הנשמה או 'העצמי' (השמש היא מרכז המערכת או העצמי). ואת הנפש (המיוצגת על ידי הירח שמציין את המורשת הביולוגית משפחתית ) – כאשר הנפש היא הכלי, תחושות ורגשות, שדרכו מתבטאת הנשמה.

הרוח שוכנת בנשמה והנשמה שוכנת בנפש, החדורה בגוף הפיזי על כל מישוריו והמערכות השונות שבו.

השמש, הירח והאופק– אלו הם שלושת הביטויים של התודעה האחת המציגים את התנועה והצליל של מערכת-השמש.

בתוך תהליכים של ריפוי עצמי ואמנות הריפוי, 'העבודה הגדולה' מאפשרת לשחרר את כל אשר היווה תכנים של הנפש או מנעד רגשות שלגביו מתקיימים בירורי "הצל"; על ידי תהליכי התבוננות והיטהרות, חקירה עצמית מובילה למסכת תובנות שמושתתת על יסוד ההתנסות והלימוד.

האופק במבט מלמעלה

באסטרולוגיה הקונבנציונלית הפרסונה מגולמת בתור 'האופק'. במבט אוהב אנחנו מרפאים את הפער בין התודעה לבין המישור הפרסונאלי ומגשרים בין העצמי הגבוה, האני והצל.

כאשר במעגל המפה האסטרולוגית, האופק הוא למעשה קו הרקיע שנמתח בין שמים לארץ, וזה אומר שהאופק הוא המגשר בין מזרח למערב; כאשר האופק גם מבדיל בין מים מתחת – ייצוג של הנפש – לבין מימי אור השמים ממעל; כאשר האדם תלוי בקבלת מי המעיינות מהאדמה – אך נדרש לברך את מתנות החיים ולהרבות בברכה, בכדי ללמוד להודות ולקבל שפע וחיות של כוח החיים הנובע מלמעלה.

מתחת לקו האופק משתרעים תכניהם של הליכי העבודה עם החומרים של הארץ: ביולוגיה, רגשות ותחושות, השייכות למשפחה ומורשת התרבות שנולדת אליה, או ההתמרדות מולה; והתנועה בהקשר של דרכי המרחב הלוקאלי הקרוב (בית 3);  על בסיס זה מתהווה תחושת הביטחון (בית 4) המאפשרת עלייה והתפשטות למרחב ביחסים בין תרבויות.

כאשר מעל האופק משתרעים חיים חברתיים רחבים יותר הנוגעים למערכות יחסים עם הציבור הנרחב ולמרחב הפתוח, מחשבת האנושות והפילוסופיה (בית 9), או אחריות חברתית (בית 10).

האופק באסטרולוגיה חוצה אפוא את מעגל ההורוסקופ לשניים: המיספרה תחתונה מתחת לקו המשווה מסמלת תפקודים ביולוגיים רגשיים, ומחצית עליונה המסמלת את התפקודים של התבונה או השמיים.

ומנקודת היציאה לדרך במעלה הראשונה של מזל טלה מהבית הראשון, כוכב-הלכת מאדים (רצון) שליט טלה מופיע, מוביל בראש, והמסע יורד מתחת לקו האופק; ומשם משתרעת מתעגלת תחושת זהות עצמאית שמבטא הטלה כמזל הפותח.

כאשר שעת האריה היא העולה באופק, מזל האריה בעמדה זו בבית הראשון, מציג את ההיבט של היכולת להיות המפרנס. ואת כוח-הרצון בתור האב שמצליח לספק את צרכי הבית והמשפחה הן לגוף הפיזי והן לנפש.

וכשמדובר בצורכי הרוח – מזל דלי על הציר האופקי המשלים את האריה, נשלט על ידי אוראנוס שליט השמיים, המפנה מקום לצורכי הרוח.

כשבאופק הופיע בשעת הלידה מזל האריה, אות הוא לכך כי במערכה הראשונה, במומנט של הפגישה הראשונה, כאשר האריה פוגש את  הרעיון של  'העבודה הגדולה' ומתוודע עם תהליכי 'הידיעה העצמית' – זהו הרגע הדרמטי המכונן. כי זה הרגע שבו פוגשים את פצעו של האדם, הפצע שנפער מבראשית; ואת הצורך להבין את הפצע האנושי (הארכיטיפ של כירון הפצוע הוא הקנטאור שעורך את האקט המרפא).

האריה מבין כי במערכת-השמש תהליכים אלו כוללים את תובנות הקישור בין הלב והדעת (המיינד): אותם היבטים של 'מבנה האדם' אשר המרחק והחיכוך בין שניהם הוא הגדול ביותר: זאת במובן של הדיאלוג המרפא בין הפן הנשי לפן הגברי:) – וזהו הבית החמישי, שעניינו הוא חוכמת האהבה – כוחות המשיכה והדחייה שבין שתי המהויות הקוטביות: לגשר על הפער והתהום שבין סיכומים ואבחנות של השכל, לבין יכולת הרגש לאמץ אותם; בתהליך הדרגתי תוך לקיחת אחריות מבלי לחפש אשמים מבחוץ. וללמוד להרגיש טוב לאור התובנה המתפתחת, שנאצלת מן התבונה אל הלב המכיל את הניגודים.

או לחילופין, בתפיסה ישירה, בהארה המכילה כול, האינטואיציה תופסת ישירות את ליבת המהות ללא שלבים בזה אחר זה. כאשר הלב באיכות הנשית של הקשב הוא מכיל ומקבל, אוהב ומשרת. ואילו הדעת או השכל בתור האיכות הגברית הרציונאלית, הקשב מטעין מידע כדי להתבסס על נתונים ועובדות, ביחס לצורכי הקיום בממד הארצי; כאשר בונים הדרגתית את האיזון בכל המישורים, מתקרבים אל הקשב מעומק החוויה והתובנה, הנובע מתשומת-הלב הגלובאלית.

מדובר על עתיד רציף סינגולארי, להיות בהווה והעתיד מצטייר מול עינינו.

המוטיב: דממה וקשב ביחסי אנוש

כאשר יוצאים מנקודת היציאה על האופק, בעמדת הפתיחה של מזל טלה, בדרך אל המסע היורד במסלול המעגלי ולאחר מכן מתעגל ועולה מעל האופק, רואים את הבית השביעי: לפי המפה הקלאסית שהיא מפת העולם, זהו בית המאזניים – שמייצג את הזולת; ואת היחסים, השותפויות ודרכי ההתנהלות בחברה.

זהו המזל השביעי של חיי הנישואין בין הניגודים – הבית השביעי ניצב מול הבית הראשון שמיוצג על ידי מזל טלה העצמאי. הטלה פורץ בעוצמה ובכוח מרשים בתור מערכת המזל המוביל ודוחף: כשהטלה מופיע בעולם הוא מגיע עם אידיאה וטמפרמנט, בהופעה מרתקת ובפריצה קדימה של רעיון החיים אשר אותו הוא בא לגלם).

ובתור בן או בת מזל השמש דגים, מזל דגים הוא המזל ה-12 הקשור למשחק ותיאטרון, המאפשר לפתח איכויות של קשב ממקום של הדממה.  קשב כזה הוא היסוד הבסיסי של תהליך פיתוח תשומת-לב ואמפתיה.

מזל מאזניים מייצג בספרות את ההיבט שעולה מהקשבה פנימה והבנה שהדמויות הפנימיות שבתוכנו, בתיאטרון הפנימי, מבקשות שנאזין להן, והקשב יוביל להתייחסות אליהן. ממש כפי שהדמויות בהן אנו פוגשים בעולם זקוקות לבמה על מנת להשמיע את קולן; וכמו שבימה נחוצה לאנשים במקומותינו כדי להשמיע את קולם – כי זהו היבט של תהליך הדיאלוג המשתלב במהלכי הריפוי.

המרחב הפנימי הזה נתפס כתיאטרון, מהמקום של מזל האריה הנדיב המבין שעל בימת מערכת השמש ייעודו הוא הביטוי העצמי, לבטא את העצמי ביצירה. אך בפעמים אחרות ניתן ללמוד כמו בן מזל דגים: לבחור בהינף האמנות והמכחול, לצייר ולהכיל את האומץ של המאמץ האנושי והמאמץ האלוהי; או להיות או לברוח מהדמות של מזל השמש דגים.

דגים, המזל השנים-עשר, נוטה להזדהות עם האובייקטים והרשמים שנקלטים על ידי הגוף הרגשי וכמו האוקיינוס, לזרום ולהזדהות מאד עם היופי והחרדה שבתפיסה ובראייה שלו. ולהיות בחמלה זהו האתגר. לאחר שבן דגים מסכם את ההתנסויות של הסידרה כולה הוא מסוגל לעטוף את הכול בחמלה שמחדשת את החיוניות.

ובהקשר של מזל דגים. עם התכונה של רגישות לכל הסקאלה, אפשרי להרגיש את המורכבות של העוצמה מול תחושת החולשה. בספרות המתייחסת לדמותו של איוב, שחווה כהתנסות את מצבו האנושי כקורבן, איוב יכול לייצג את האנושות. להביט בעוז כאותו האריה או באפיסת כוחות כשמדובר על החוויה הטנטאלית של המוות. ברם לפי הבנות הפיזיקה כיום האינסוף הוא ריבוי יקומים ומחזורים.

כאשר לפי תפיסת הדגים, הקיום הוא נצחי ואינסופי, במחזורים ארוכים של יקום והתנסות המתחלפים זה בזה. ואפילו התודעה מוכרת לאחרונה במדע כחומר במובן סובסטאנסים מעודנים, בכל אחד ממצבי התודעה. קיימים מישורים רבים, מהם ישנה התקדמות בשלבים מסוימת בספיראלה עולה. לעיתים הגענו באותה דינמיקה התפתחותית למועד קפיצה קוואנטית באבולוציה, כמו כעת.

בתמונה של עשייה שניצבת מול עיניו של האדם החוזה בציור או בצילום בעולם הדיגיטלי כיום, מופיעה רזולוציה של צבעים וסוגסטיביות רבה בחוויה של הצופה. החוויה מועצמת והרשמים מתגברים ומתגבשים להבנות ותחושות התעצמות. העין קולטת סקאלות צבעים ותדרים יותר מתמיד. ויש תנודתיות רבה כגלים כשהרגשות מתחלפים בזרימה אינסופית ובתנועה. לצורך הרצון להיות שמופיע על רקע של דממה, נחוץ להשקיט את הדחף לעשות, עשייה ללא נוכחות פנימית בעשייה אם כי הרצון לעשות נובע ממניע אוטנטי. בתמונות המתחלפות מול עיני האדם חופש הבחירה הוא לעצב את רשמיו ותגובותיו. מדובר על עתיד רציף וקשב לרצף של משמעויות בעידן טכנולוגיות ותקשורת.

אהבה מעשית

אם מדברים על תפיסה אנליטית שהארכיטיפ של מזל הבתולה האנליטי מייצג, התרבות על ציר שבין הדמיון – דגים, לבין השכל – בתולה, בפרויקט של חקירה עצמית –J המגשרת בין מגמות של עריכת המציאות בתפיסתנו, עריכה המארגנת מחדש את הדברים. תרבויות מבטאות היבטים שונים של מה שאנו מאמינים בו. מגמות בין-תרבותיות שואפות לדיאלוג המייצג אינטליגנציה מעשית.

אכן מטבע נתינתו של מזל בתולה במישור השכל הוא משלים למעשה כעת את הבנות הלב. על ידי בחינת הקשרים בין הפרטים בחידושי המדע כריפוי על ידי מתקן זעיר הנקבע בגוף לאחר בחינת המיפוי הגנטי, לבין הכרה של מרחביו האדירים של היקום. וכן בחינת סוגיות בהשתלשלות האבולוציה – לאור הפילוסופיה של מחזוריות האידיאות ופעולתן במישור מערכות-היחסים: היחיד מול הסביבה וכחלק ממנה, והיחסים בין קבוצות וקהילות.

היחסים בין גרמי השמיים בשילוב של מערך המחזוריות הנוכחי בין נפטון (דגים) לבין כוכב הלכת שבתאי,  מקדם הכנסת משמעות ואהבה לקיום האנושי. נפטון מייצג את החלום והחזון של הנשמה או העצמי הגבוה. כשמתארים מחזורים היסטוריים, אנו רואים שהרעיון ששבתאי מביא הוא לחשל את האופי על ידי משמעת, יכולת עמידה ושליטה עצמית, כלי לגילומם של רעיונות ובחינת עמידתם ואורם במציאות ההיסטורית.

השיח בין הקול הנשי לגברי תופס מקום מרכזי על בימת ההיסטוריה. הדבר אכן מופיע בתחום השיח שבין הארכיטיפים של הפלנטה מאדים לכוכב הלכת וונוס. מקובל להכיר בכך שנשים באות מהארכיטיפ וונוס והגברים באים מהארכיטיפ מאדים. מאדים מוביל את התנועה במסלול רעיוני לאור מחשבת הזרע שיורד מגבהים.

כי הוא החלוץ בראש המחנה, שליט מזל טלה, הסמן ההולך בראש, הראשון והפותח.

ומי מייצג את התהליך המייגע של האדם? כוח ההתמדה מאפשר לברור את המוץ מן התבן בגלילת מסע התחשלות האופי, מוביל להבנות הקומפלקס רגשי אשמה-עונש-חטא שמיוחס לארכיטיפ של כוכב הלכת שבתאי. מחנכים את הנשים לחוש רגשי אשמה בתור חלק מהותי מחיי המשפחה, הן מפני שהורים חשים אשמה; והן משום שבשיח בין הגברי לנשיי המתחולל כיום על בימות ומסכים, הכוח הפטריארכאלי משתמש בכלי של רגשות אשם, ראה סיפור עץ הדעת. הדעת שנקנית בעמל רב. ואילו האישה מסורה לרעיון ריפוי העולם והגבר מטראומות המאבקים של ההיסטוריה. אישה שריפאה את עצמה הופכת למרפאת ומהווה אספקלריה של אותה התרבות.

אבל הדמות הספרותית הקלאסית של דון קישוט של סרוואנטס בתור 'האביר איש היגון' יכולה דווקא במשך הדורות לייצג את יכולת שימור הרצף וההמשכיות, כושר עמידה והכוח להתמיד בתהליכי העבודה של תיקון עולם, למרות כול הפעמים שמתאכזבים מחדש. ושוב מתעוררים לקום.

דון קישוט יכול לייצג את העיקרון הסיזיפי של גלגול האבן במעלה ההר. זאת במאמץ לאחוז  בחוט-השני של תהליכי ההתפתחות. בין הסחות-דעת מבחוץ וקולות רבים מבפנים, העניין האבולוציוני של החיפוש אחר השלמות ואי-השלמות כאחדות אחת, יכול להגיע למהות ההבנות ודעת הלב של "אני פה".

בגישה של הארה בשלבים, יש פער בין הסיכומים של השכל לגבי השליטה המנטאלית, לבין הרגש שמאמץ אותם בהדרגה על רצף הזמן-מרחב, על מנת שישפיעו על איכויות נגינת הרגשות; אולם הדרגתיות בהפנמת תובנות והתבונה המתפתחת משפיעות על מנעד הרגשות. בכתבי גורדייף, כוונון הרגשות הוא מתפקידו של ה'צ'יף סטיוארד' בצוות המלחים הפנימי בספינתו, בה הוא אמור לאמן ולתדרך את צוות הספינה.

האדם מן הסתם התנסה בחוויה או באינקרנציה כמלך ובאינקרנציה כעבד. נחוץ לעבד את החוויה הכרוכה ברגשות של כעס וזעם כנגד סמכות משעבדת או סמכות הורית, ומוכרת כחוויה של מהפיכה החוזרת ומופיעה לאורך ההיסטוריה בתור התמרדות מול סמכות. כמו לאור העבודה בספינה.

ראש צוות הספנים המנהל את הקבוצה הפנימית בתוכו, משול לשכל המוביל לגיבוש של הפרסונה והדמויות בצוות. במסורות שהופיעו בראשית המאה שעברה על בימת שיח המורים הרוחניים, בולטת במיוחד משנתו של מר גורדייף.

צוות הספינה

בשיטות רוחניות שונות אנו פוגשים את תתי-האישיות או המלחים השונים בצוות הספינה, כשהם מופיעים בפסיכולוגיה שלנו. לגבי השאלה 'מי אני?' שורטטו מודלים שונים כמו שבעה גזעים או דגמים של האדם, לפי התיאוסופיה. אך כיום אנו הוגים בדמויות אישים בעלי שיעור קומה בתרבותנו אשר חייהם ועבודתם היוו קרש קפיצה למצוינות בקידום אותה תרבות.

יתכן שבחינת דמויות שונות בנפש, יכולה להיתפס במבט טיפולי המכונה רגרסיה, כמבנה של דמויות שהיינו בגלגולים קודמים. גישה נוספת היא לריפוי השושלת האנושית, באמצעות ראיית אבות המשפחה והשושלת שלנו, בתהליך של ריפוי בו אנו מרפאים את הטראומות של הדורות שקדמו לנו. בדרך זו, על ידי העברה בין-דורית, ההבנה האנרגטית נשזרת בין ילדה-אימא-סבתא, כשהאישה במשפחה מרפאת את עצמה ובדרך זו אנו מעבירים את הריפוי לאימא ולסבתא.

עיקרון היסוד של גורדייף הוא משולש של חוקים: 'זכירה עצמית', כאשר נשאלת השאלה איזה עצמי עלינו לזכור? הידיעה העצמית היא לדעת את 'האין' – בתור 'העצמי'. על ידי אי-הזדהות עם המצבים מבחוץ ועם הרגשות מבפנים, תוך תחושת עצמך כנוכחות ומליאות, אתה "חש את עצמך".

אין להזדהות כלל עם המבנים הללו באישיות, ועם האירועים. אך יש לאהוב ולקבל את עצמנו. בבחינת 'האחד' או האחדות אשר מאחדת את הריבוי. בגישה שנוקטת הבחנה בגלגולים השונים שלנו, 'האני המודע' כלל אינו מזוהה עם דמות אחת מכלל הדמויות שבו, אלא מחשב את הדמות כחלק מהמכלול באופן מודע; בחירה בנקודת מבט לצורך שימוש מודע בעשייה. אצל האל וסידרה סטון המושג שהתפתח היה 'האני המודע' כמנהל המערכת האנושית.

אצל גורדייף המושג שהתפתח היה chief stewardשאותו ניטל על האדם לגבש ולמנות כראש המלחים על מנת לנהל את צוות הספינה. כאשר מעצימים את המלחים היעילים ויש להגביל או לקרוא לסדר את המלחים המורדים. כלומר, לאחר שנעשתה הבחנה בין הצוות המועיל בתור אישיות חיובית בונה – לבין אישיות מזויפת. אותו רב-מלחים קונסטרוקטיבי הוא השכל או התבונה לפי שיטה זו.

בתור גישה בסיסית מבחינים במאסטר הפנימי המתגלה כאשר העצמי האנושי כבר מנהל את המערכת במידה משביעת רצון.

בלימוד תהליכים בהיסטוריה של הקולקטיב והאינדיבידואל, מבחינים בתקופתנו כי לאחר 42 שנה התהפכה הקוטביות במהלך 84 שנים של מחזור אוראנוס מלא, והמגמה משתנה; עם המחזוריות האסטרולוגית של אוראנוס  שליט עידן דלי, הלב נחשב כמוביל את האדם. ופותח את המחזור בהיכנס אוראנוס אל מזל טלה, הראשון בגלגל המזלות. עם המגמה המתחלפת שהלב ולא השכל הוא המוביל את הכרכרה.

אולם הלב זקוק לשכל כמשכין סדר בתוך הכאוס של רגשות שליליים. מול זעם חברתי המתפרץ לנוכח עיוותים חברתיים וכלכליים, אי וודאות עולה בעת סערה ושינוי. בכדי שתתחולל אותה היטהרות האווירה המתלווה באמצעות הסערה, מבלי להוציא מכלל שליטה את כיוון קביעת הדרך מן התכלית ומחוז החפץ.

האוקיינוס הוא מימי החיים על כדור הארץ, מחוז הרגשות והגלים. את גלי הרגשות מייצג הירח כי הוא מבטא את תופעות התנודה של הגאות והשפל, המאפיינים את התנודתיות שמציינת את מחזור הירח.

ואילו 'רגשות שליליים' הם המושג הגורדייביאני המקביל למושג הצל הנלווה אל המרכז הרגשי באדם. מה שמכונה 'הצל' במשנתו של הפסיכולוג ק.ג. יונג, מבטא כי מכיוון שלכל ארכיטיפ נלווה הצל שלו, באופן כזה הימאי שמנווט דרך בסערות מכיר את מפות הניווט במזג אוויר סוער.

הכרת "הצל" והנפש בתור רבדים במעמקי העצמי האנושי, מסייעת לנווט בדרך, מנקודת מבטו של האני המודע. האני המודע נוטל את קיומו הטבעי של מופע הגאות והשפל, כשיש לקחת בחשבון את הסער כמנקה מתחים סטטיים בתהליך הגיבוש להבנת המבנים התורמים בנפש.

גיבוש מאחד מיישם ומניח כי מול שליחות ומפה, הדרך מובילה את ההולך בה; אך כדאי להבחין בנטייה להיטלטל לכיוון אחד – ומיד אחר כך לכיוון המנוגד; זאת על רקע התפיסה הבודהיסטית שהאדם אינו ישות מאוחדת מראש אלא כמטרה בתודעה, בשדה בו פועלים כוחות מכוחות שונים.

קונסטלציה משפחתית

ביקשתי לחקור את מהות המשפחה, חקירה דרך "קונסטלציה משפחתית" (בארט האליגן) של המסורת בתרבות המשפחה, תרבותנו הפרטיקולארית: את היכולת לאהוב, הנתינה והקבלה; כמוטיב המרכזי במערכת הגלקסיה שלנו, שביל החלב. בין הארכיטיפים של המזלות טלה ומאזניים, אנו לומדים להיות ביחד בשיתופי פעולה, מבלי לאבד את  עצמנו. להעניק ולהתמודד עם הבעיות הקלאסיות הטמונות במבנה ארבעת הדמויות הקלאסיות – אב ובן, בן ובת. יכולות אלו להיות שאלות של הקרבה, להקריב ולאהוב בתוך יחסי הורים מול ילדים: חינוך וכלכלה, תרבות וניהול המשאבים. כמו בים כאשר מתקנים את הספינה תוך כדי הפלגה.

המבנה הראשון במערכת המשפחתית הוא אבא-אימא-ילד. כאשר הגבר ניצב מימין האישה בכדי שהגבר יוכל לתמוך בה.

המבנה השני הוא ילדה-אימא-סבתא או ילד-אבא-סבא.

בחקר הפסיכולוגי של מעשייה העממית, הילדה הצעירה במעשייה "כיפה אדומה", נשלחת על ידי האימא אל הסבתא. ובדרכה ביער אל סבתה עם סל המזונות בידה כמנחה, נקרה על דרכה הזאב הרע, הלוא הוא כוח המבקש לבלוע אותה ואת הסבתא. הילדה עומדת בין האימא לסבתא במטרה להזין את שלשלת הדורות. היא ניצבת מול הסוגיה של חשיפה להתמודדות עם יסודות בבריאה שניתן לכנותם "הצל".

והמבנה השלישי הוא סדר בין האחים בני משפחת האבות וההתמודדויות ביניהם. על האנושיות של אבותינו במקרא ניתן  לקרוא בפרשת השבוע בסיפורים, וכן ללמוד מבחינת חייהם של יחידי סגולה.

במקרא מערכות היחסים במשפחה נפרשות ומדובר על ששת זוגות האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, התאומים זרח ופרץ, ובני יוסף אפרים ומנשה. וכן הלאה, אהרון ומשה – ואחותם מרים. ושלושת בני נוח.

הארכיטיפ האסטרולוגי המסמל את האבא הוא השמש. האדמה היא הארכיטיפ האסטרולוגי של האימא. כאשר הארכיטיפ המסמל את הנפש האנושית בתור הילד הוא הירח, כסמל "הנפש". ואילו השמש היא המשקפת את העצמי הגבוה. התודעה מתבוננת. השמש לעומת זאת, מייצגת את 'העצמי הגבוה' במבנה האדם, הלוא הוא הנשמה; כאשר הנפש מובנת והאדם יודע את עצמו הוא משתחרר אל הרוח. האדם המיושב בדעתו מבין את לקחי הדממה.

מודל 'העצמי' אצל אסג'יולי כולל למעשה את גרסתו של מודל הפסיכו סינתזה למבנה של שלושת העולמות בתפיסתו של השמאן; המתארת את שלושת המישורים של העולמות בתור העולם העליון, העולם האמצעי, והעולם התחתון. כמו באופנים שונים של 'העצמי' המוצגים לפי חוקרים ומלומדים, אצל הפסיכולוגים פרויד ויונג המעגל של 'העצמי' כולל את מישור הנשמה או 'העצמי הגבוה' – ואת האישיות הארצית, שהיא ממלכת היום או האני 'המודע', ומתחתם את 'הצל'.

אכן המשפחה האנושית היא מוסד שעלינו להשלים את לימודינו בו, בתור השלב הראשון של לימודי האחדות. כדור הארץ יכול להיתפס בתור בית-ספר לאחדות, ניסוח כאקספרימנט קוסמי ללימודי האחווה. כאשר המשפחה מהווה את הכיתה הבסיסית.

לפי חוכמת האסטרולוגיה המבנה הראשוני של המשפחה הוא דרך לקיום ולהתפתחות כמין וגזע אנושי. מבנה האדם מוביל אותו לחקירת האדמה והכוכבים, השמש והירח.

הארכיטיפ המסמל את משפחות כדור הארץ הוא משפחתה של גאיה הפלנטה, ככוללת את מערכות המינראל והצומח, החי והאדם.

הארכיטיפ המייצג את הנפש האנושית הינו במובן מסוים הירח או הלבנה. בהיבט הגברי, הירח מוצג כהישג האנושי הגדול בהיסטוריה של החלל: ידוע כי בסיסים שונים על הירח מהווים תחנת חלל במערכת השמש. ב-20 ביולי 1969 כאשר האדם הראשון נחת על הירח, היה זה במועד 'שער האריה', כאשר המערכת של כוכב סיריוס מופיעה באופק.

בהיבט הנשי, המחזור החודשי בן 29 הימים של האישה משתקף במחזור הירח, המתאר את התנודתיות של הגיאות והשפל מדי יום ביומו, נפרשים לאורך החודש בארבע פאזות של התרוקנות והתמלאות. התנודתיות נעה בין קצוות – הירח החדש המייצג חשכה בה אין רואים כלל את הירח; לבין הירח במילואו, המועד כאשר העין המתבוננת רואה את השמש מצידה האחד של האדמה – ואילו הירח מופיע מצידה השני.

בהיבט הנפשי ובתחומי הכרת הנפש, מבחינה פסיכולוגית האנושות מניחה דגל לסמן מקום חדש,  שרגל אדם נוגעת בו; לקראת הפקת משמעויות עם שהגיעה להבנות וסימון המפות של הנפש האנושית.

שנות השישים סימלו את גיל ההתבגרות עבור ילדי הפרחים, ואילו 1968 היוותה שנה של התמרדותם – מרד הסטודנטים בפריז.

בשיחה עם המלאכים

בפרשת השבוע "וארא" בספר בראשית (18.11.2016) , על פי תפיסת היסוד שלנו, האלוהים משוחח עם עצמו דרכנו, ומופיע דרך העיון המיוחד בתקשורת פתוחה: בשיח מיוחד כחום היום בשעת הצהריים, כשאברהם משוחח עם שלושת המלאכים על סף אוהלו של אברהם. אברהם משיח עמם בדרכי נועם. מנקודה זו ואילך אברהם משוחח עם אלוהים ועם אורחיו המלאכים באורח תרבותי, כשהוא מקבל את פניהם בעדינות תחילה. בהדרגה מתפתח המפגש והם מבשרים לו כי ייוולד לו בן  אשר שמו ייקרא יצחק. הראיון הזה בין האינטליגנציה של היקום לאברהם, מעלה את נושא הצחוק בתור אמצעי להתפתחות. הצחוק הוא המחולל טרנספורמציה בסיטואציה המיוחדת בה יצחק מוצא את עצמו.

בחיי המשפחה היו בזמנים קדומים כל אותם היבטים של האדם בתור "העצמי החצוי": האלוהי שבאדם – הדבקות בערכים שמקובל לראות בהם כמידות הלב; לעומת הפן החייתי שמתבטא בחיים ובדחפים הביולוגיים המשותפים לאדם ולחיה, כאשר המולקולות הן אותם חלקיקי אבק כוכבים בשני המקרים. ובשיח בין רוח לטבע, בין ערכים לאינטרסים, ביניהם מתווכים שיקולים ותובנות על בסיס הפן האנושי שבאדם; באמצעות 'הכוח השלישי' המגשר או הגורם האנושי, נמצא השביל בין הערכים לבין הרצונות. צורכי הסביבה והצרכים החברתיים מחייבים הסתכלות החוצה. ואברהם יושב על פתח האוהל.

במבנה הראשוני אנו עומדים מול הבנות כוכב הלכת שבתאי ועלינו להשתלם בשיעוריו. הוא מתייצב במערכת-השמש במרחק גדול יותר מן הכוכבים המהירים המכונים 'האישיים' שקרובים לשמש: במבט מפלנטה ארץ כאשר השמש במרכז המערכת, מסלולו של מרקורי ולאחריו מסלול וונוס, ואז בא מסלול כדור הארץ שהירח סובב סביבו, ומאדים לאחר מכן. כוכב הלכת שבתאי הוא החגורה שמסמנת את גבולות השתלמות בשיעורים של שבתאי. הוא בא אחרי שלושת הכוכבים האישיים הקרובים לשמש – מאפשרת את השלמתם. ואת ההשתחררות אל שלושת הכוכבים האיטיים כבדי המשקל אשר מייצגים שיעורים מתקדמים.

לימודי אוראנוס, נפטון ופלוטו הם היבטים טרנס-פרסונאליים. הם מייצגים משמעויות של מגמות של דורות ותקופות זמנים ממושכות במחזורי התפתחות.