אדם (3)

ד' ניסן  31.3.17

בספרו של ישעיהו בן אהרן "ירושלים" הוא מציג את ההשתלשלות של עולמות ותולדות התנ"ך מהמקור או שורש התרבות של העם העברי, במסלול האבולוציה המובילה אל ייעוד שקשור לתכלית  או הרמה הגבוהה של התרבות האנושית: אדם הרוח.

כך מוצג בספר הרעיון של ' אדם מאין אתה בא ולאן אתה הולך', ודרכו של האדם. לאור רודולף שטיינר והאנתרופוסופיה, בן אהרן משרטט מאין נובעת תרבות ישראל והמצוינות שהיא מייצגת ומה תפקידה ושליחותה בביוגרפיה של האנושות.

נפרש כאן בצומת של שיח בין-תרבותי מיצג המתאר את אופיין של תרבויות שונות ותרומתן במפגש רעיוני הסוקר היסטוריה, מיתוסים ויעדים. תרבות עם הספר מייצגת או התנ"ך מאפשר גישה אל מקורות אזוטריים שונים מכמה כיוונים, אשר מכוונים את ההבנה האנושית אל אפשרות גישה לרגש הגבוה מחדש, לאחר קניית כלים אנליטיים.

בדרכי כוהנים ושופטים, נביאים ומלכויות, הספר מתאר את התהליכים של התפתחות האדם דרך נפש התחושה שהייתה שלב פגאני של אדם ילדותי, בעל אופי חלומי, מקושר לראיית רוח אך ללא שיפוט ושיקול דעת מוסרי או חשיבה מנטאלית. הייתה בעת ההיא תקופה שבה יודעי דבר ויודעי ח"ן – המקודשים – היו מקושרים למיסתריות העתיקות. וכך את עלילות התנ"ך ישעיהו מתאר דרך סיפוריהם בתור 'מסכת של חניכה' למיסתריות העבריות הקדומות.

אך כשעם ישראל מופיע על הבמה הוא מקבל תפקיד חיוני להציג את מסלול האדם מן השבטיות החמולה והמודעות של הימצאות ברחם, אל היציאה לזהות האני העצמאי בתור פיתוח יכולת חשיבה משלו וניתוח והפקת הבנות רעיוניות: הנפש השכלית.

כאשר מחשבת האנושות והידע של מדעי הטבע וכלל הטכנולוגיה האנושית הם פרי ההתפתחות הרציונאלית שמייצג עם ישראל, אל היכולת של עבודה מודעת עם כוחות הטבע והחומר. כשלשם כך היה עליו לוותר על הגישה הרוחית הפנימית הטבעית אל מסתרי הרוח בשלב קדום שהיה כעין ילדותי. מפני ששם בשלב המוקדם, האדם הפגאני ראה כוחות נפרדים ביקום, כוחות הטבע, הסערה, הים, וכדומה עם שליטיהם הממונים על כוחות הטבע, כל אחד מהם במסגרת שלו.

הוויתור על תפיסת עולם תמימה כשל ילד הוא הפאזה שבה רכש האדם דרך עם ישראל והמסר של התנ"ך, את ההבנה של האל האחד המאחד את כול הכוחות תחתיו. זאת בדרך אל אינטגרציה של הכוחות הנפשיים והאינטלקטואליים כפוטנציאלים הטמונים באדם, למען יוכל לחזור מן הנפרדות אל שלב רוחני מאחד מחדש; אך הפעם באמצעות הבחירה החופשית המודעת, ייטיב לבחור את דרכו לחירות שיש עמה מוסריות. תקופת הרציונאליות מתוארת על ידי ספרות חכמינו אשר קמו לאחר שהנביאים פסקו מההתגלות האישית הישירה, ומאז חורבן בית שני עברה הפעילות הדתית מבית המקדש אל בית הכנסת ובית המדרש.

סיפורי התנ"ך והאישים השונים הם סיפורי חניכה ושליחות, כל אחד בדרכו ובפני עצמו. כשגולת הכותרת היא העיר שחוברה לה יחדיו או "ירושלים של מעלה".

תקופת 'נפש התחושה' אם אינני טועה הייתה במקביל לתקופות-תרבות באסיה הקטנה (באיזשהו זמן גם באטלנטיס) – לערך. וזאת במקביל לתרבויות מצריים, פרס, בבל (טעון בדיקת פרטים שוב). ומאז, מהמאה השמינית לפניה"ס, עד המאה החמש-עשרה התפתחה הנפש השכלית. במקביל גם לתרבויות יוון ורומא. כאשר בזמנים אלו כיום מדובר על נפש התודעה, שזה שלב מתקדם יותר.

בימינו אלה מדובר על כך שעבודת האלהים או 'עבודה רוחנית' עוברת אל הבית בתור המרכז, המשכן בתור ביתו של האדם. שם הוא רואה את היכלו ובמשפחות ובזוגיות ובניהול הבית על בסיס פולחני של חיי אדם, הוא מקדש את משכנו. כך בפרשת השבוע ויקרא של דב אלבוים עם פרופ' כהן, ממכון מלטון ליהדות באונ', הוצג המבנה של העבודה הדתית כאשר 'יש כמה חדרים ויש מטבח' וחיי האדם הם בית בהליכי הקדשת טקסי הנהלת הבית והמזון.