פורים – מהות וזהות 1

פורים

מהות וזהות 1

הזדהות או אי-הזדהות

1. הנחת-יסוד של התרבות שהאדם הוא אינדיבידואל, אינה נקודת המוצא, אלא צעד מתקדם בתהליך אבולוציוני של התפתחות, שמוביל להכרה ישירה של "אני הוא זה". "הנני פה". ואני שואף אל הבנת הנושא של עבודת הגיבוש וההפנמה מחד, ואל התפשטות הגשמיות מאידך.

וברוח חג הפורים, ניתן לבחון את תהליך ההתפתחות בתור שני מהלכים מנוגדים והפוכים – שתי מגמות בתקופת תרבות של חיי אדם: המהלך ההתפתחותי הוא אינטגרציה של הנעורים המורדים – ושל השמרנות הסולידית. בזקנתה, הנאורות התעוררה אל ההכרה, כי המרד הפך להערכה זהירה וסולידית. דורכים אל הצעד הבא על אדמה שיישרנו אותה קודם.

התהליך ההתפתחותי הוא בחלקו הראשון אינטגרציה או הגיבוש של מה שנראה בתוכי בתורהתנסותהאחדות, והמורכבות שלהדואליות והריבוי – וזהו על פי ארכיטיפ השבתאי: גיבוש סביב מרכז מאחד, סביב תחושתמהות.

 מי אני?  אני השואף אל המהות. או אפשר לומר, אל המאחד אותנו – ואל המייחד אותנו. הלא זהו הגיבוש עם העצמי הגבוה, הנשמה.

ובחלקו השני, התהליך האחד הוא הליכה ששואפת להתבטלות האגו, לטובת ההכרה שהרוח היא המכוונת את צעדינו, במידה ואנו פתוחים לכך. ולאחר הילוך והדרך ממושכת, האופק נראה ברור.

אל ראש ההר

כלומר עם הוויתור על האגו, ועל הפרשנויות שמטיל הצל על פי ארכיטיפ שבתאי; באשר נהוג היה 'לטפול'רגשות של הצל, אשם ועונש, אשר אינםעולים בקנה אחד עם עולם אצילות הקבליהסולידי השמרני, כשיש פה בעליל השלכה של הצל על הזולת. אך רגשות מטבעם הם גם בסנכרון עם גלי 'הגאות והשפל' שלנפטון שליט מזל דגים.

אכן בתנועה אל עבר הזדהות אוקיאנית מאחדת, מחדדים את ההבדלים וגלי 'המחלוקת לשם שמיים' של תלמידי-חכמים מביאה כידוע ברכה לעולם. אמנם ניתן להגדיר תחושת אשם והאשמה שמתלווים אל כוחות הארוס וליבידו, בתור הצל של יחסי מאדים עם שבתאי, כשהם ביחד. כשמאדים המייצג את כוח הרצון ואת אומץ הלב, מקבל עליו גבולות. ושבתאי מייצג גבולות. הגבולות שניתנים לאדם על ידי הברית עם הבורא, אלוהים, כשהברית מתבטאת בהצבת גבולות לצורך בריאה. אכן המשמעות של השם 'שדי' המסמל ברית ופריון ומלכות – זה להגיד בנקודה מסוימת 'די'. האינסוף נמזג בכלים של גבולות.

עם תחילת האבולוציה על פי המדע, במפץ הגדול חלה התפשטות מהירה מאד, אך היא הואטה וכיום היא די איטית, יחסית. ההבדל הזעיר של מידת החומר העולה על האנטי-חומר בבריאה, זו המידה שבה החומר גובר, ובמובן מזערי זה, מתאפשרים החיים עם עיקרון הגיבוש לעומת ההתפשטות.

מגמת הגיבוש וההפנמה של ארכיטיפ השבתאי, אשר המחזוריות שלו היא בת 29 שנים, חוזרת שלוש פעמים בתקופת חיי אדם. כלומר מגמת הגיבוש השבתאית משתרעת על חוקיות מתמטית של  3 פעמים 3 – מוליכה להזדהות עם מרכז פנימיותו, הזדהות שתכופות מופנית החוצה, למבנים חברתיים ואישיים, כלכליים ורעיוניים ודראמות.

זאת לעומת מגמת אי-ההזדהות – הקשורה למחזור אוראנוס, ארכיטיפ השמיים, המונה 84 שנים, כחיי אדם; במגמת אי-ההזדהות בתור הקנייתחירות הנרכשת בשלב מתקדם של עבודת החיים. (כשמחצית מחזור יכולה לייצג תמורה כהיפוכי מגמה לאחר 42 שנה, או בו-זמנית).

בתנועה לקראת 'הזדהות אוקיאניתמאחדת' עם השלם, אותו אחד השואף להתבונן אל המהות, קולט שנחוץ מרכז מגובש לשם המטרה של קניית שליטה עצמית. אך ניתן ויש מסגרות-התייחסות שונות כדרך ביניים. ומהו פירושה של הדרך האמצעית??

לעומת זאת, הוויתור על מימוש השליטה,מתייצב בדיוקכהיפוכו שלהמהלך ההתפתחותי להשגת שליטה עצמית. אולם אין מדובר בהתנערות מאחריות לרגשות שיש לקחת אחריות עליהם, מבלי להטילה על אחרים. ולפי חוקיות האור והגלים במזל דלי, האתיקה של לקיחת אחריות הינה הצעד הבסיסי לקניית החירות.

אך כנראה שזהו מה שרואים מהמקום שמסתכל מהשכל הקונקרטי. כי אחרי דרך ארוכה הלב יודע טוב יותר. כך ניתן לומר ששלב עבודת הגיבוש נמשך לכל אורך הדרך של מחזור חיי אדם, אך בו זמנית גם מתפתחת המגמה ההפוכה. בה מדובר על הבנה שהופנמה ומאפשרת 'אי הזדהות עם שם והגדרה'. עם זאת, האינטראקציה בין אחריות לבין חופש – היא ריקוד אינסופי.

2. כיום כפי שהדברים נראים, מנקודת מבטו של האדם או על פי מסורות החוכמה, עלינו להכיר בכך שחלקו הראשון של תהליך זה, מוביל להתעוררות אל מציאות הריבוי שבתוכנו והדואליות. אך הריבוי והדואליות מסמלים סדר אידיאות המובנה במערכת-השמש ומשתקף בארכיטיפים של האינסופי.

במערך הארכיטיפי של התפתחות במערכת השמש שלנו –  הארכיטיפ הראשון ביניהם הואהשמש הנשקפת לעינינו, אוהתודעה. התודעה היא מרחב פתוח ללא מרכז, אך כול נקודה בו היא המרכז. כשילוב בארכיטיפ 'העצמי', המרכז מיוצג על ידי השמש עם המרחב האינסופי ובתבנית המספר והמערכת.

במסע של השמש או של שנת שמש אחת, חודש המזל השנים-עשר – מזל דגים – מגלה ארכיטיפ השבתאי התגלמות של הרעיון להתפתחות בזמן ובמקום, באמצעות מסלול הידיעה עצמית; בו השבתאי מוביל לגישה כוללת מודעות ותהליך קיומי בממד הארצי; הן מתוך התבגרות מוארת על הדרך, בעת השלמת עידן באור שנת שמש חדשה.

בחודש המזל השנים-עשר, מזל דגים, לעת סיכומו של מחזור התנסות, ובפתחו של עידן דלי המכונה שנה קוסמית בת 26 אלף שנה של כה"א שלנו, מחזור נקרא במקורות בשם " השנה הגדולה של הפליאדות ".

התהליך האוראני של הדלי העל-זמני, מתבסס על הבנייה של התהליך השבתאי המזקק ומתמצת את מודעות ההמשכיות. הזדהות או אי הזדהות, על רקע של תחושת מימוש.

3. אינטגרציה היא תהליך ממושך של רצון להיות ולהבין. הרצון להתפתח וללמוד. התפתחות האדם יכולה להיות מתוארת כהצטברות של הבנות עומק לכדי רצף המודעות, היכול להיתפס כמבנה שבליבו נדבך על גבי נדבך.

זאת, לעומת מודעות ישירה וגורפת של קשב אל מהות חיה ונוכחת ברגע הזה עצמו. תפיסת הרצף כתולדות השנים האלה בביוגראפיה שלנו, אירועים בזה אחר זה וכסדרת רעיונות ונושאים, מכוונים להארה אינטגראלית של היש, הארה כזו שנתפסת כערבו של יום קוסמי הנוטה לרדת, ובוקר חדש עולה באופק.

החוויה בערבו של יום אחד, ובבוקר יום חדש כזה, במבט ארכיטיפי, מתארת את האופק הכוכבי של ארכיטיפ וונוס ככוכב הערב, עולה מדי כמה חודשים בתור כוכב הערב, ומדי פרק זמן בתור כוכב הבוקר. הדבר מציג את משמעות המחזוריות המתחדשת מדי יום, בעלת האופי של היממה, 'ויהי ערב ויהי בוקר', בתור יחידת-הזמן הבסיסית של התודעה: – 'ויהי ערב ויהי בוקר יוםשני…'

4. "ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית א'- י"ד).היממה מתוארת בתור משך התנועה של כה"א סביב עצמו. משך התנועה של כדור הארץ סביב השמש מתוארת בתור שנה. ואילו תנועת הירח סביב כדור-הארץ מייצגת את החודש. כלומר הזמן הוא התנועה והמחזוריות, או מחזורי היחסים והמרחב.

נאמר כי ביום הרביעי  הועלתה היכולת להבדיל בין האור ובין החושך – אך בראיית האדם המופע המרכזי הוא קימה בכול יום אחר יום אל בוקר חדש, כשמדי יום ביומו נפרשת לפניו עמדת העולם והתנועה מחדש.

תהליך עבודה הוא מטבעו של יום המציג את העבודה במובן המודעות, ואילו מטבעו של לילה לייצג את הלא-מודע. כאשר לכול הארכיטיפים יש פן מודע – ופן של צל. ובסיכום עבודת היום – האינטגרציה מבטאת את גיבוש הדואליות או הריבוי. לכדי אחדות נונ-דואלית. זאת על ידי הפנמה של היכולת לכלול ולהקיף מבטים ומובנים שונים. כמו גם מבנה של 'ידיעה עצמית' כבסיס אשר מגלה התבוננות ללא הזדהות וסוג של תשומת לב הקשובה לקולות הרבים – וגם לקבלתם בברכה.

תהליך אינטגרציה אפוא הוא גיבוש והבנייה של מודעות אל הריבוי שבתוכנו – תתי-האישיות או תיאטרון הדמויות השונות בתוכנו. המודעות לצורך גיבוש העצמי השלם היכול לפעול באופן הרמוני כתזמורת המנגנת ביחד, עוברת דרך תהליך אינטגרטיבי של הלמידה לנגן יחדיו: פירושו של דבר, הוא גורם המפנים את הצורך לגבש משמעות משותפת, מהשורש משמעת, או היכולת לנגן ביחד. וזאת על ידי אי-הזדהות עם החלקיות בלבד של הכלי האחד בפני עצמו; כשבמתואם, מתאמים את הצלילים והתופעות שבנפרד.

תוך תפיסת השדה הרחב יותר, לבניית חוט שידרה של קווי הבנות ותכלית, במשמעות-על המבקשת לאייש בפנים אנושיות ובמעגלי כיוון, את היש המאכלס את הרבים.

5. הפאזה התחילית או בוקר היום הקודם שהיה לפני כן, הייתה זהות אינסטינקטיבית של שבט; עוד טרום-הכרה במבנה יסוד כעם, כמשפחה בתור התא הבסיסי המוביל לקראת אחדות.

השייכות שנועדה בזמן קדום לצורכי ביטחון, הגנה והישרדות בטבע, התפתחה קיומית כיכולת ארגונית וחברתית לשיתוף פעולה בתנועה, אשר המשותף מודגש בה. והשכינה מחברת במשכן לקראת כלים מקודשים של הבנה וקבלה, התחשבות וסליחה, הדדיות, אהבה ושלום.

חירותהיא לא להזדהות עם הרשמים וההתנסות שלנו שמותנים בהתרשמויות של גוף-נפש, תחושות, רגש ומחשבה שאינם מעוגנים בעבודה עצמית, ולכן הם מכונים במשנת הבודהיזם 'סמסארה'. מכאן מתחייב כעין 'אקט' של בחירה חופשית –  היכולת לפעולה שלא מתוך הזדהות וההישאבות לדראמה.

מצד שני המגמה ההפוכה היא כיום לראות בהתנסות הגוף והנפש חלק לגיטימי מהתודעה ואפילו לעיין בתובנה שהעצמי המתבונן דרכנו בעולם התופעות, מחפש לאהוב ולטפח את הגוף-נפש הזה הצמוד אליו ולטהר אותו מן הסיגים.

בפרספקטיבה של הילדים החדשים כעת, אכן מה שמופיע בתור מבוך של רגשות הצל, כמו בושה, אשמה, כעס ופחד, יכולים להיות מתוארים על ידי הילדים כיום, שמדגישים כי הרגשות על הסקאלה של 'הסמסארה' הינם גם הם אנרגיה מהמקור, גם הם מי שאנחנו, ומה שמתבטא דרכם זה דלק לטרנספורמציה ויצירה.