האישיות, האינסטינקט והמוסר

האדם האחראי

אמרנו שהנתון באישיות האדם הוא קיומם של אימפולסים אינסטינקטיביים, ומצד אחר תכתיב של המוסר או צוו המוסר, ואז לא נראה בצוו המוסר את הציות לצוו המוסר כביטוי של החופש כפי שראה זאת קאנט, אלא נראה את צוו המוסר כאנטיתיזה של האימפולס האינסטינקטיבי. ואז החופש יהיה בזה שהודות לזה שיש לנו את שני הנטיות המנוגדות, אנחנו מקבלים חופש גם מזה וגם מזה. אני רואה את עצם המוסר בזה שאנו מסוגלים לבחור בדרך החירות. הערך העליון הוא החירות ועל ידי כך אנו בעצם חוזרים לתמונת האישיות של אפלטון שרואה באספקט האימפולסיבי מעין סוס שחור שהוא קורא לו 'אפיטומיה', כשאלה הכוחות האינסטינקטיביים, ובצוו המוסר הוא רואה איזה סוס לבן שהוא קורא לו 'טומוס' או גבורה, שזה אומץ לב. אבל מי שקובע לגבי האדם זה הנהג שמנהיג את הסוסים, אשר לו הוא קורא נוס, הווה אומר, התבונה. גישה דומה לאישיות אנחנו מוצאים אצל פרויד שאצלו החלק האינסטינקטיבי מכונה 'איד', החלק המוסרי מכונה 'סופר אגו', והחלק שבוחר וקובע מכונה 'אגו'.

גישה זו מכניסה לתמונה אלמנט שלישי שהוא הקובע. גישה שרואה בחרות את הערך העליון וזה שהאדם החופשי הוא שקובע את הערכים, מוצאים אצל סארטר.

היבט שני בתמונת הדברים הוא בחלק מ'הצוו המוסרי' של קאנט, כשאני בעצם יכול לקיים את הצוו המוסרי על ידי תפיסת נושא החירות שקיימת כגישה של התלמוד. התלמוד אומר:  יש עניין של אכילת חזיר ואז אומרים לך שזה מגעיל ובגלל זה לא תאכל. אבל אז אומרים אל תגיד זאת כך, כי יש לך את שתי האפשרויות – תאווה לאכול מול צוו מוסרי לא לאכול. אבל אל תאמר שאי האכילה זה בגלל שאתה לא אוהב לאכול זאת. בסופו של דבר אני מתנגד לאינסטינקט הטבעי לאכול חזיר לא בגלל שאני חייב לא לאוכלו אלא כי אני חופשי כבר ואני שולט בשני הסוסים המנוגדים. אבל מה אעשה ואבי בשמיים גזר עלי גזירה? אז אני מנהל זאת באופן כזה, שאני אכן כבר חופשי אבל יודע להתייחס לאבי שבשמיים ומקיים את הצוו המוסרי לא בגלל ההכרח, אלא בביטוי של מערכת-יחסים, של התייחסות לברית עם מי שנותן לי את החיים, אבי שבשמיים.

הסופר-אגו כסמכות המוסרית בא לעזור לי להיות חופשי ולהיות מסוגל להתייחס. בסופו של דבר החירות באה אלינו כדי שהיחסים יהיו נאותים, ורק החירות היא שמאפשרת זאת. הגמרא הבינה זאת היטב, היא הבינה שהלוחות היו חרותים באבן והיא אמרה אל תקרא 'חרות באבן' אלא לוחות חירות.

התנהגות זו שאני מדבר עליה, של אדם שצריך להתגבר על נטיותיו האינסטינקטיביות, זו התנהגות שמהווה 'פעולה'. כי להיות תחת השפעת הטבע זה להיות פשוט מאד אוטומט שמופעל על ידי הטבע. בזה שאתה  מסוגל להתעלות מעל הטבע ולהשתמש בחופש שלך על מנת להתנהג בצורה שונה מהטבע שלך, על ידי כך אתה מתעלה מעל הטבע. וזוהי משמעותה של רוחניות – רוחניות היא דבר שמעבר לטבע, מעצם כך שבטבע אין דבר שפועל, הכול פועל לפי חוק שהוא הקובע בטבע. ואילו בפעולה המוסרית מופיע ונכנס 'הנושא', הלוא הוא הסובייקט.

וכאן, על ידי עצם הפעולה המוסרית הסובייקט יוצר את עצמו יש מאין. והוא מעבר לטבע. זה הדבר החשוב וזה הנושא של האישיות שהיא מעבר לטבע, כי בטבע אין דבר שהוא חופשי, הגורם החופשי, התודעה האקטיבית. כי התודעה הרגילה חווה את מה שישנו בטבע והיא פאסיבית. ואילו אנו מדברים על תודעה אקטיבית שמפעילה את הטבע, על ידי מה שהוא לא בטבע, אלא בתבונה של התודעה. זה עובר את כל הגישה הפיזיקאליסטית. בחוג ההוגים של ווינה נאמר הכול הוא פיזיקה. זה לא נכון. פיזיקה היא היבט מסוים של הקיים. אך כשנכנס הסובייקט לתמונה, נכנס משהו שלא מוכר בפיזיקה והוא הגורם 'החופשי'. יש משהו שמעבר לחוויית החושים וזוהי החוויה המיסטית. מי שמפספס את זה הוא קשקשן. אנשים פשוט מונעים מעצמם את עצם החוויה מרוב קונספטים.

רק האדם החופשי יכול לקחת על עצמו אחריות ומחויבות ורק האדם שמסוגל לקבל על עצמו אחריות ומחויבות מגיע לדרגת 'אדם'.

Compare Psalms 8:2 with Psalms 14:1, " The fool (the Hebrew word is "NAVAL" which means withered, as opposed to the vitality of the babes) says in his heart:there is no God". The innocent have not lost the sense of immediate connection with the ABSOLUTE foundation of their existence, in contrast with the wiseacres who burry this connnection under an enormous amount of words. See for instance "The God Delusion" by Richard Dawkins, who claims that belief is delusion. For me true belief is achieved by what the Bible calls knowledge, that is to say connection without mediation, without words, as in the Biblical sentence     " And Adam KNEW his wife Eve and she became pregnant…"