ארכיטיפ הילד – וארכיטיפ הזקן החכם:)

העידן החדש העולה באופק הוא עידן דלי. בהעתקה של סדר האותיות, השם 'דלי' הופך לשם 'ילד'.

המוטיב של 'הילד' בתור עידן דלי החדש (בשליטת אוראנוס), מגיע צמוד עם ארכיטיפ 'הזקן החכם' (הגדי בשליטת שבתאי) הנושא את מנחתו שהיא חוכמת הניסיון של הזמן.

אותיות "דלי" בשינוי מיקום הן "ילד" כאשר סמל מזל הדלי הוא גלים. הגלים הם מהות מבנה היקום לפי הפיזיקה המודרנית. והמים הם ערש החיים, ביחד עם מערכת השמש. וגלים הם התנודה של מחזוריות הגאות והשפל על פי הרעיון האלוהי.

הילד הוא המהות מול חוקיות הרעיון של האינסוף והגבולות – כאשר הפסיכולוגיה של הנפש היא התהומות והמעמקים. ואילו הרוח היא הגבהים והמעוף המאפשרים להתעלות על ידי החוכמה ותורות המסורות הרוחניות.

בין לבין, אפשר לחקור את היחס בין הפאזה של הילד הפנימי לבין הפאזה של הזקן החכם. בין שניהם – מזל טלה הוא הילדות של הרעיון, בראשית הופעתו של האדם במעלה הראשונה של גלגל הזודיאק של הכוכבים, ועם תחילת השנה האזרחית.

ואילו מזל גדי מציג את שלב הארכיטיפ של 'הזקן החכם' הנושא את חוכמתו של חודש דצמבר המשלים את השנה האזרחית, אל הילד החדש, הקסום והרגיש במלבוש של  מזל 'דלי' (דלי – ילד) שהוא מזל האדם המחדש ומתקן עולם. כלומר מזל דלי שהוא 'נושא המים' בכליו, מאז ומעולם, מעניק את המים סמל החיים – בתור גלים.

מדובר בשלוש פאזות של ארכיטיפ הילד, כאשר ההיבט של הילד בתור מזל דלי, מעביר את התמסורת האנרגטית של היקום, דרך מזל דגים של האימא הגדולה, (ומעביר אותה בכך אל הארכיטיפ של הילד שמתגלה ראש וראשונה  במזל טלה בתור 'הלוחם'),

בין שלב הילדות לשלב הזקן החכם, מגשרת דמות שלישית: אל הפאזה של הזקן החכם (ארכיטיפ שבתאי ומזל גדי ) – מובילה דמותו של האדם כבן בינה,  בוגר ומפוכח, או 'המבוגר' שבתוכנו. הוא המוביל את ההנהגה הנכונה, מייצג אחריות ותבונה, שיקול הדעת ויישוב הדעת. בתור הבוגר שירגיע את הילד בעל ההרפתקה והחלום להיות מהלך בתיאום עם תנאי השטח.

הילוך משמעת

נאמר, חביב אדם שנברא בצלם. על כן צלם האלוהים הוא זה המתגלם באדם. נשאלת השאלה, איך נגבש תפיסה כיצד תשמור דמות הבוגר המנוסה על הילד הפנימי, על אמון בטוב שבעולם ובאדם, אם לא מתוך קונספט של הדדיות על ידי תפיסת החיים בתור המוח הגלובאלי האחד?

השאלה נוגעת בהיתכנות קיומו של אלוהים – באותו מושב אקדמיה – בסוגיה, הייתכן כלל קיומו של ישות אלוהים לנוכח היקום האנושי על האימה שבו? אחרי הכול, אלוהים מקבל מזון וכל טקסי הקרבנות מצטיירים כארוחות. אלוהים אפילו דחה את מנחתו של קין וקיבל את מנחתו של הבל בפרשת היחסים בין שני האחים הראשונים במקרא, שהסתיימה בסכסוך נורא.

אפשר לומר שהקיום כתערובת של ההפכים האפלים והמוארים, מוסב סביב קיומם של תהליכי גיבוש ובניה – מול תהליכי פירוק והתפוגגות, בו בזמן. כאשר 'המיינד' הוא העורך את השולחן, מראה שבטבע אין זוויות חדות. המערכת של הטורף והנטרף בטבע היא חלק מאחדות החיים המהווים שלם אחד. טבעם של ניגודים שהם נמשכים זה לזה בריקוד של משיכה ודחייה. המיינד משווה עמדות סותרות, מפריד ומחלק ומנתח, נמשך לפרדוקס של האסתטיקה והאתיקה, ונחשב בתיאוסופיה כ'קוטל האמת'. אך הוא משאת נפשו של שוחר האמת המבקש אחר שלוות הנפש, שוויון הנפש ותבונה. ולא זו בלבד אלא שהפן היצירתי והחושים מוצגים כיום בתור 'החזרה אל האותנטי'.

בליל הסדר מעיינים בבתי ישראל סבא בטקסט של "חד גדיא", לפיו האחד ניזון מהשני. הזנה היא גם מרפא. הגבוה יותר בסולם התודעה מזין את הנמוך ממנו ואף מעלה אותו בספיראלה כך שמתהווה הבינוני. יש אלמנט של הקרבה ואמפטיה מצד הגבוה יותר כלפי המטפסים תחתיו בסולם האבולוציה. כי אכן כך יכולת החיים לקבל מזון ולהזין את עצמם מאפשרת להם להתפתח. כך שבו זמנית הנמוך מהווה יסוד שהגבוה מוזן ממנו, ואז נשמרת ההדדיות.

ומאידך אותה תכונה של החיים בתור אינסוף בתהליכי הזנה ברמות שונות, הן פיזית תחושתית והן רגשית מחשבתית, מחייבת התגייסות לטיהור עצמי וסביבתי ללא הרף, מה שמכונה אצל גורדייף "תחזוקת היקום" ומבהיר מדוע הלימוד הרוחני עומד על יסוד איתן של שירות והתנדבות.

עריכה כמתן משמעות

מסורות רוחניות העמידו את כל סיפור האבולוציה על הבסיס של מתן תמורה עבור ההתפתחות. המין האנושי והדתות השונות העבירו את המסר של ערכים כמו נאמנות, תרומה והצטיינות בתור תשתית לאתיקה שמשמרת את המידות, ומושתתת על ערכים עבור קיום אנושי סדיר. האתיקה – "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך", כלל המופיע ביסודותיהן של 15 דתות שונות.

מול האתגר של אילוף החייתי שבאדם ניצבה המחשבה היהודית של ההסבר והעיון בניצוצות והעלאתן, על נחיצות הצמצום שהיה על האלוהות לצמצם עצמה, על מנת לפנות מקום לבורא עולם לעבודתו. ומכאן נבע עיקרון הגבולות שהושמו בידי האינסופי, על מנת לאפשר על ידי תיחומים ומגבלות אלו את קיומו של ממד הטבע. מגמת הישרדות החזקים המופיעה בביולוגיה הדרוויניסטית, מציירת את הטבע הקמאי הפראי שעל האדם לתרבת אותו. מכאן הדגש על התחשבות ויכולת לדו-קיום, המאפשר חיים בתיאום עם הטבע האנושי, הטבע הביולוגי – והאלוהי.

לפי הפילוסופים הקדומים אלהים יצר בבריאה מערכת של בחירה חופשית, ובכך מסבירים את הבחירה במה מתמקדים במסגרת קיומו של עולם הדואליות. אך בשאלות של לימוד והפנמה, עיבוד ועיכול הרשמים מפרספקטיבה של מזון רוחני, מתאפשר לחוש ולהבין או לרדת לסוף דעתו של אלוהים כבעל רעיון יצירתי של פראדוקס בתשתית לבריאת פלנטות והכוכבים.

כי עלה ברצונו לייסד ולהשכין את רוח האלוהים בדירה שאיווה לו בתחתונים, אין ספק שעלה הצורך לטהר ללא הרף את בית הגידול האנושי מכל הסיגים, וללמד את האדם עצמאות במובן זה. תפיסת האר"י הקדוש היא שבבריאה בממד החומר  כרוכה הנחיצות בבירורים ללא הרף בין האור או הרצון הטוב וחזון האהבה לבין הזעזוע ורגשות שליליים. הייחודיות שמתגבשת באמצעות העצמאות היא היכולת לעמוד בנדנדה של המטוטלת בין חוויות אימה לבין שמחה על החידושים והתושייה וההמצאה, ולאחד את המציאות. 

בדיסונאנס הקוגניטיבי, תהליך העצמאות המוביל משואה לתקומה, מחזק את הכלי מול רעיון-היסוד, הכלי עבור האור – חילופי אנרגיה תוך קבלה ונתינה, מנגנוני פלט-קלט בין נוירונים במערכות החיים. דרך ההזנה – לתחושת ביטחון וריפוי של פצע הפראדוקס, הקיום כתהליכי אינטגרציה, ובנייה; ותהליכי פירוק והתפזרות המתקיימים בה בעת; כאשר הכוח המאחד, הדבק המוביל לאינטראקציות, הוא משיכה אקסטאטית על ידי הבנה ואהבה.

היהדות ערכה דיון מרחיק לכת ודקדוק בהליכות בין טהרה וטומאה, שני הקצוות של ההתנסות, גם בהקשר של מזון. בחזון החובק עולם של החסידות מצטייר איחוד התפיסה והנעלם – באמצעות השמחה. היכולת לקבל בהערכה את מה שיש, מבלי התנתקות של שהות במישור האוטופי בלבד; אשר בו הדימוי והדמיון מאפשר אינטראקטיביות, כאשר העריכה המתקנת והשירה מספקות דבק לאיחוי הפיצול שמאיים לעקר את הלב או את השכל.

תנועת הסובסטאנסים הנפשיים במעלה ובמורד סולמות המזון והרשמים, האוויר והמים, מוליכה להתחדשות התחושות והחושים. בהעלאה והפיכתם לאור, מתחוללות שזירה ואריגה אנרגטית. אורך הנשימה ואורך הרוח, כשהות של תשומת לב בין שאיפה לנשיפה, מאפשרים את המרחב והמקצב.

עידן דגים מסיים את המעגל השנתי ואת מעגל העידנים. כאשר חודש אדר החורפי מעביר את הלפיד באביב אל חודש ניסן – מזל טלה הראשוני, ילד סקרן וספונטני, פותח  מעגל ועולים דברים יפים על השולחן. אחרי חודש טלה הראשוני מגיע מזל שור, כאשר הטלה המרסיאני פינה מרחב ומקום לאפשר תהליכי יצירה וריפוי על ידי אהבה ויופי.