אהבה 1 – בריאה

מה שאתה מאמין ורואה שמיטיב ללמד אותך ומרפא אותך, מיטיב ואכן ומרפא אותך.

אור ליום א'

מזל אריה

במועד מזל 'אריה' רואים את השדה – ואת המרכז, שהוא השמש. המרכז מביא את הראייה של מטרה, תכלית, אור התודעה ודרכי ההתפתחות.

יום ראשון בשבוע מיוחס אל השמש (Sunday). השמש מייצגת את התודעה, האור, האנרגיה.

התודעה מאפשרת התעלות – או עלייה: ישנה דרך לתאר את התודעה על ידי דילוגים בין הרוח והמרחב – לחומר. זה מושג על ידי תפיסת הפרטים, לעומת תפיסה כוללת של המכלול. מזל 'אריה' לפי ההבנה של המערכת הפלנטארית, מציג את האבא, החוכמה, ואילו מזל בתולה מייצג את האימא הפרקטית. או את המשפחה. ומזל 'בתולה' המופיע בעקבותיו של מזל אריה, מייצג את  שני הניגודים: הקונפליקט וההרמוניה. ומרקורי והצורך לגשר בין החזון של היצירתיות לבין הצד המעשי, איך לממש את זאת ואיך לנהל את המערכת ולתחזק אותה.

התדר שנוצר כאשר מודעים להבניה של הניגודים יוצרת משולש – חוכמה (האבא מייצג את העצמי הבשל או היכולת הטרנסנדנטלית להגיע לחזון, אותה הפריה והרעיון שאותו הבינה (אימא) מיישמת; והיישום הוא מעשי, לממש דרך מערכות יחסים של חברותא. אז מתחברים ודרך פרופורציה או מידתיות. מערכת המידתיות היא לדעת את המידות. את הגבולות. את המרחק הנכון המכבד. אחרת "אדם לאדם זאב".

וביחס לשני הקטבים של ההתנסות, המיתי-סימבולי – והשטח: כאשר ישנו איזון בין הרציונאלי לבין האינטואיטיבי, שתי אונות המוח מסתנכרנות. האונה הימנית של העין של האמנות, של אור הלילה, מול העין של אור היום; זאת לעומת העין של הלילה הרואה את השמיים ומלואם; כאשר מבינים כי במרכז המצח יש לנו בנוסף לקוטביות אשר מושקעת לשלישייה,"עין שלישית" של החזון של הקרקוע והרקיע יחדיו – המערכת שאנחנו חלק בה.

על כנפי החזון והרוח

כאשר ישנה הדיסקרימינציה אז היכולת של החזון מסתדרת עם ההתנהלות והיכולת להבדיל ולהבחין בין רמות של משמעות, מסדרי-גודל שונים כאשר הפרטים הקטנים הקריטיים מתאזנים מול התמונה הרחבה החובקת כול.  

מדובר על ממשק בין הפיזיולוגיה של 'אני ואפסי עוד', כאשר אני רוצה הכול או לא כלום. הפראדוקס הוא שאתה באמת יכול לשוחח עם הילד ולומר לו שהוא הכול אך גם לא כלום. כלומר בחשבון הנפש של העצמי מבינים שהעצמי הוא כולם. אך גם האחר הוא הכול. העצמי. בין אם מדובר במודעות ובין אם מדובר  על האינטגרציה של ההבנה והנסיון, פלוס ההכרה שאינני יודע, המסתורין והבלתי-נודע.

הידע הוא רב מאד. התגלה אפילו שהבלתי-נודע הוא רב יותר.

בין אם מדובר בהתמזגות של שיתוף תודעה או במיזוגים של מחשבה – או בזוגיות. הזוג הוא הגוף האנרגטי או הנשמה, שיש הקוראים לכך גוף האור, האמור בכול בוקר להתחבר בחזרה עם הגוף הפיזי הקלאסי, לאחר שנת הלילה. כאשר מחזירים את נשמתנו בכל לילה לשוטט אי שם, עם ברכת הבוקר ואור היום, חוזרים אל יום חדש לגמרי של 'האיחוד' בין חומר לאנרגיה. שנאמר בשחר כל בוקר, 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך.'

במערכת השמש

במערכת השמש יש מלך, הלא הוא השמש, אדון מזל אריה. הלוגוס הסולארי פורש תוכנית על מה דרוש: נא להבין את הפרטים (מזל בתולה) ונחוץ לדייק במידות ולהוציא לאור את האינטליגנציה האנליטית; ולשלוט בתשומת הלב, להיות ממוקדים. אך גם לראות את המכלול המאחד (מזל דגים) או הממשק בין האנרגיה לקבוצה (מזל דלי), או היכולת המגבשת (מזל גדי על ראש ההר). וכך מתאפשר להסתייע בהבנה הארכיטיפית של מערכת השמש שאנו שייכים בה, שלאורה רואים את המהות והנוכחות, והנתיבים כשפוסעים את אחדות החיים.

בלב האנושי יש יכולת ראייה של האמת. האינטואיציה מובנית באדם. וגם המדע וחקר הגנים מובילים ליכולת והאפשרות הנוכחת כיום להדגיש ולחזק את מה שתורם, מה שמאחד, העיקר, וכיום העיקר הוא להבין שהפלנטה דורשת איחוד ושיתופי פעולה להשקעת האנרגיה בכיוון מודעות מתואמת לאיחוד כוחות.

מחקרים מצביעים לחזק את המועיל, ולבטל את כול מה שלא תורם כלום. וכבר אינו רלבנטי להווה. המדע מכיר ביכולת לקדם את הגנים התורמים של האהבה הבריאה והמצוינות. לפי הסדר הטוב לקידום ההתפתחות המודעת ואיחוד להגנת הטבע ואיזון הפלנטה.

 כיום ברור כי הדיאלוג של המחשבה האנושית מלווה על ידי ידע קוסמי מציוויליזציות שמסייעות לפלנטה זו, שאחרי תהליך אבולוציה ממושך התגלה בה אוצר בן ארבע וחצי מיליארד שנה. והכרת האחדות של החיים כפוטנציאלים שמתאפשרים על ידי מערכות יחסים. בגישה המעשית והרוחנית גם יחד. 

אתמול היה צורך לסדר מה שאפשר. והיום את מה שאפשר היום. מה שנקרא לחוש את הנוכחות בגוף הפיזי, להאזין לנשימה, מאפשרים חופש מדפוסי מחשבה אוטומטיים שלא מועילים כלל. יש להקשיב לרגשות. ובה בשעה לחוש את התודעה ואת מלוא ההנכחה, כשבסוף מבינים שיש איזשהו קומפלקס של "אני חוטא אז אני אשם אז אני צריך עונש". או שאתה באיזון בין היומיום לבין החזון. ואהבה היא דיאלוג, התודעה היא באיחוד פנימי בין הרצון לפעול – לרצון להאזין. בשיח הגברי-נשי. ובמוסיקה שמשמיעים כל הכלים והאורות.

ומחשבת האדם "מה הם הערכים", להעריך נכונה את מה שיש.  בחדר או בתדר. ולראות ולברך על הנסים והנפלאות, כשמצליחים להשלים ולממש חלק מכל מה שרוצים ומתכננים.

היחס בין מצבי מודעות של שמחה לבין תחושות חסר 

הטווח של הסקאלה הלא היא האוקטאבה, משתרעת באזורי זמן כאשר ההווה הוא מקום המפגש של שישה ממדי זמן שונים לגמרי. ומרחב ובין מישורים שונים של אזורי התודעה: האינסוף, המספרים, הפרדוקסים והדיאלוג. ההתנסות בפרדוקסים יכולה להיות מעצימה. כל אלה מסתנכרנים כעת. צלילים שמשמיעים כל עת ומערכת השמש בצומת היסטורית כי מדע ותודעה בונים יחד.

האם תורת המידות של הפילוסופים, מאפשרת לראות את מושגי אפלטון על הטוב, היפה והאמיתי, כדרך שמאפשרת להביא תועלת, בשדה התודעה? האם אמת יכולה להימדד בתור החוויה שלך מול ניסים שאתה רואה?

התודעה יכולה להימדד או לא. או גם כן וגם לא. לפי פרופ' הארי פרידמן במדעים ובפילוסופיה, מדידה או מידות מתאפשרים כשתופסים את ההפרעות בתור חלק מהדינאמיקה של האנרגיה, על ידי מיקוד במרחב היכולת. מחקרים בתורת הקוואנטים ממקדים את סוגיית ה'התנגדות' בתוכנו למה שיש, אך אתיקה מקדמת דנא סימנה את תחום יחסי האנוש בתור התיקון הגדול.

בתרבות האנושית הוגי-הדעות הגדירו את תורת המידות או האתיקה בדתות, בתור מה שצריך לתקן. אבל למעשה אתה הוא מי שאמור לקיים מערכות יחסים טובות יותר. אבל גם להשתחרר מהקונפליקט הפנימי בין מה שיש לבין מה שהיית רוצה…

כיום ישנה הבנה שתכונות ואיכויות נפשיות הן העבודה שלנו, ולימודים הם מה שנחוץ לפתח. וכל אלו  במסגרת תהליך היטהרות ורצון טוב.

ויש כבר כיום סוגה של מדידת רגשות, איכויות, תדרים. האם ניתן למדוד כיצד הסימבולים, האמנות והארכיטיפים משפיעים על הנפש? פותחים שער להתרחבות והתרוממות הרוח, כאשר הדברים היו ידועים למורי הרוח והמחשבה, ולחקר הפסיכולוגיה והפילוסופיה.

רגשות כמו הודיה והערכה ושמחה מייצרים במוח אינטראקציה של התעלות. השאלה תמיד היא איך לעבוד עם שני הקצוות של המקל, מקל הנועם ומקל החובלים. מטבע האנרגיה שיש פלוס ומינוס. וגם כוח מנטרל. או כלי, מנורה שמעבירה את הזרם.

משולשים הם אנרגיה כשמקבלים את הקצוות בשלווה

אכן אם המדען מייצב את האפשרות הנבחרת, הוא מביא אותה לממשות. המדע כמודד את הרגשות יכול למפות ולפי השיטה המיוחדת גם לבחור לקדם את מה שמביא תועלת והרמוניה. במחקר משותף רואים שהיכולת היא לגבש ולייצב את הדילוגים בין פלוס למינוס: בתודעה.

כאשר הרץ הוא 40 כשהתודעה מבחינה בין הדילוגים בין פלוס למינוס ומייצבת ומעבה את זאת בכאן ועתה. המידתיות היא לדעת את המידות. אם אתה רואה את הפרדוקסים והדילוגים, תקבל. 

ואנחנו ניתן דוגמא. אם יש אהבה וחיבה ועדינות, אפשר לומר שאנחנו הכול. אבל אנחנו גם במבנה האדם שהוא חשמל וביולוגיה וזרימה והתנועה. בכול הדתות מסכימים בכול לגבי העיקרון שהילל הזקן היה אומר. 'אל תעשה לחברך את ששנוא עליך'.

יש סקאלה. וכלל ידוע בסקאלה הוא האוקטבה. השלוש והשבע. הארבע, החמש. השלוש זו האינטליגנציה, האור. השתיים זו האהבה והחוכמה. האחד הוא כוח הרצון. הארבע זו היציבות, הבית עבור האור. שהוא תכנון ודיסקרטיות. והחמש הוא לגלם את זאת, בשטח.

לכן, האינטליגנציה והלב ביחד נותנים את האינטואיציה. השירות דרך מזל בתולה נקרא אינטליגנציה פרקטית של האימא, או ההבנות, היכולת להכיל ולקבל ולסלוח. בינה. התכונה לשקלל ולשחרר.

אור ליום ב'

מזל בתולה

יום ב' בשבוע מציין את הלבנה. (Monday).

בשיח הגברי-נשי, ישנה אבחנה בין האישה בהיבטיה בתור האם, הרעיה. ובתור היוצרת קריירה, היוזמת וחותרת להישגים. והדמות של האישה בתור החוכמה – שמופיעה בתנ"ך והינה האידיאה של הבריאה 'ראשית חוכמה' – היא ראש מעייניו, אלוהים בראה תחילה. ובספרי החוכמה של שלמה המלך (משלי ח') הוכתרה, כאהובה האלוהית. נכתב כי ראשית בריאה מקדם, זאת היא החוכמה. הדמות של סופיה – החוכמה בתרבויות השונות.

דמותה של החוכמה מופיעה לפי ספר משלי ח' 1 ומוצגת בבהירות, המאירה אותה כאהובה האלוהית, בפסוק כ"ב: " ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז."

בתפיסת הכתובים יש יחסי אהבה מופלאים בין האל לבינה. ויש אבחנה ביחסים אלו שמתוארת בדבר, בינה לבין הפונקציה של העבודה הסיזיפית האינסופית, המאופיינת על ידי מזל בתולה; כשנכתב בהגות העידן החדש בתחילת המאה שעברה על תחזוקת היקום, עבודת השירות בתור המשמעות הבסיסית של המערכת, בגלקסיית שביל החלב הייתה זו המשמעות הזו. של עבודה והיטהרות, אהבה ערכית ומחויבות.

בראשית המאה שעברה הגדיל לעשות המורה גורדייף שתיאר את מלאכת תחזוקת היקום בתור תנאי הכרחי לקיום אבולוציה של התפתחות המודעות.

מזל בתולה ייצג את העבודה, השירות האינטליגנטי. ומזל אריה ייצג את העבודה העצמית שמבטאת את ההתמרה וההעלאה של סובסטנסים לעידון וניתוב.

האישה היא בתפיסת הגבר, האם, האהובה והבת. היא המלכה, היא השפחה גם יחד.

כן, הפיצול הידוע בין חווה ללילית. ד"ר ניצה אברבנאל כתבה בספרה על נושא זה על נפש הגבר – בין שתי נשים: האישה במובן האובייקט הארוטי; ומי שלוקחת את האחריות לשאת את עול האישיות כאם, השירות. גידול הילדים והמשפחה, הבית.

האישה ככוח מניע וכאדם, היא המטפחת את הבריאות, החינוך, הרווחה של המשפחה.

למעשה מה שהציג הפסיכולוג קרל גוסטב יונג בתור ההתבוננות בשני טיפוסי האישיות שלו הן במובן הקלאסי שתי דמויות של האדם בתוך עצמו. כפי שהציגו טובי המשוררים, "תאומים לפניך". סוגיית השיח בין הגברי לנשי בתוך האדם, אצל עצמו. האדם הפנימי, והאדם מול העולם. בסוגיית הכפילות של ההחצנה וההפנמה שבקיום האנושי. לכך מתכוונים כשאומרים שנחוצה הרמוניה בין החוויה הפנימית לבין מה שקורה.

דילמה עתיקה זו מאפשרת איזון כשיש הלימה בין מי שאני ובין המתרחש: והדגש של הצורך לאזן בין החוויה הפנימית לבין המציאות של העובדות והנראות שלנו כלפי העולם. הגבר מייצג את הקרבות מול העולם בחוץ והאישה את תחזוקת העולם בפנים. בתקופתנו משתנה היחס במשפחה ובצורות משפחה שונות. ובתרבויות שונות המוסכמות משתנים בתנועה דינמית. יש שהאישה היא זו המתפקדת בתור מי שהולך ומביא, היא מוליכה ומביאה. פעם היו אומרים לגבר "לך תביא". במסורת היהודית האישה היא המגדלת את הילדים, היא העובדת בפנים ובחוץ. כדי שהגבר יוכל ללמוד. אך היא גם כן לומדת.

הארכיטיפ של מזל בתולה מייצג כוח עבודה. ואת ניהול העבודה לפי הצורך בכול המצבים האפשריים.

לגבי הגברת, לפתח את הפן הגברי, במובן מסוים נחשב על ידי פסיכולוגים כלא ראוי. או מאיים על הגבר, באם היא כוחנית או "גברית". כאשר ואם ההיבט הכוחני מרסיאני באנרגיה הנשית מועצם במידה לא מאוזנת.  בתרבויות שונות האישה היא כוח של לקיחת אחריות. היא בתנועה ובעשייה. העבודה והנתינה שלה מתחזקת את המשפחה. וגם האחריות נחה על כתפיה. הוא הלוחם, הוא המלומד. היא המנחמת, היא המתחזקת את המערכת רגשית. וגם את האחריות לעשייה ולחלוקת עבודה של בני הבית.

במובן הברור ביותר, הדבר מתבטא בשאלת הדיאלוג בין המינים. השיח Me-Tooהציג את הגישה בעבר של ההתייחסות אליה במסגרת "ההחפצה", כלומר הפיכתה לאובייקט, שלא בטובתה. אובייקט מיני. או הגדרתה בהקשר של shaming, מוציאה אותה ממסגרת החינוך של הילד לכיבוד אב ואם; אל השולים במפוקפק. כאשר בחינוך הילד במשפחה כיום מדובר על הלימוד הראשוני של האימא במשפחה כלפי הילד – 'כבד את האישה'. זה היום בסיס בחינוך.

בבסיס הלימוד זוהי הסוגיה של "אני ואתה" (מרטין בובר) – לעומת "אני – לז". או הזולת מולך בגובה העיניים. או הזולת כאובייקט, חפץ לצרכים שלי.  תורת השיח היהודית הינה ותמיד הייתה החוכמה הדיאלוגית. בבית המדרש התנהל הדיאלוג. גם עם אלוהים. ופעם הוא אף אמר: נצחוני בניי. כאשר בפילוסופיה האוניברסאלית של הדתות היחס עם הזולת תפס מקום מרכזי.

ביהדות צדק חברתי היווה את הבסיס בכתבי הקודש  ליחסים בין אלוהים לאדם. היחס הזה היווה חוקיות מחשבת האל על אנרגיה; ועל עבודה. עבודת האדם והשבת, עבודת האדמה והשמיטה, המצאות השבת כיום מנוחה ושנת היובל כשנת שחרור העבדים. הכול מלאכת מחשבת של ניווט בין עשייה למנוחה ושקט. והקוטביות היא הזוגיות אשר הינה יסודית, היא מבנה אנרגטי שהוא המאפשר עבודה. בין שני הקטבים מתאפשרת עבודה. זוהי המצאה גאונית. ניתן לראותה בכל אתר ואתר של החיים האנושיים. ההתלבטות או התנודתיות והטלטלה בין ההפכים, אמורה להפוך להיות, במקום מבלבלת ומשרה חרדה, הברכה הכי גדולה של אמנות והרמוניה.

ומה שבאמת עובד זה הוא המשולש.  כאשר הוא אומר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", ברור שישנם פה שלושה ולא שניים. בבירור וליבון בתקלות השונות במערכות יחסים במשך הזמנים, האלוהים בלבד הוא היכול ליישר ולהבהיר ולחולל תיקון במערכות-יחסים. שזו משאלתו הבסיסית מהאדם.  כי האל הוא המהות שמאחורי השאלה 'מי אני', 'הפנימיות' העמוקה שלי, אבל גם שלך.  

בפילוסופיה מדובר על טרנספורמציה והתמרה של יחסי דואליות וטלטלה של חשיבה אבסטרקטית מול חשיבה קונקרטית.

היותה של האישה בתרבויות קדומות מועלית לקורבן, בזמנים עברו, על מזבח הסכסוכים השונים של קיום האדם והקרבות מול הטבע והאחרים, חלה בעת בה ההקרבה הייתה חלה ברמות פרימיטיביות בתקופות עתיקות.

אך מוטיב זה ביהדות עלה בגדולה ולבש פנים אחרות. היהדות שינתה נוהג פרימיטיבי זה. ביהדות המסורת של מתן "מעשר" ושל "הפרשת חלה" הועלה לייצג ולתת לאלמנט החשוך הלא טוב ייצוג סמלי. במסגרת מצוות אשר דרכן נשים מאפשרות הקצאת פינה קטנה להיבט המכונה 'ס"א', שיש צורך לתת כדי להשתיק אותו.

המקודשת

האם, הרעיה,  האלוהית – האימא, האימהות, מקודשת בפן האינטגרטיבי של השילוש חווה, מריה ומרתה. או שלוש דמויות נשיות בכתבי קודש או חוכמה.

אכן זו מהות האימהות במובן הכולל. המאחד. הנשיות, האמת שאלוהים בנה לה בית.

בקלפי הטארו הנשיות המקודשת מופיעה בתור הקלף השלישי, המלכה האם, שהיא המלכה או הקיסרית הנראית ישובה ובחיקה התינוק. בחפיסות מסוימות שונות היא מופיעה בתור איזיס אורניה המוכתרת על ידי הילת הכוכבים. בהיבט החוכמה היא הכוהנת, או החוכמה, אם העולם.