הוצאת העידן החדש

 

תובנות 2

4.11.12

סוגיית ההקרבה ו'האימא הגדולה'

רעיון השירות לקהילה ולעולם המתבטא בקבוצות אינספור של התנדבות לשירות הפלנטה,  מקביל לארכיטיפ 'האימא הגדולה' בתור העיקרון הנשי של היקום. היא מביטה אלינו מהלב הגלקטי – המרכז הגלקטי, או הליבה הקוסמית של הגלקסיה, ושולחת את מבטה אל הפלנטה. כשקרינתה האלקטרו-מגנטית מגיעה אל האדמה תוך 26 אלף שנים, מן המרכז הגלקטי, כיום. אנו בתקופה שבה יש היערכות מחדש של תיאום בהתפתחות וקשר בין המרכז הגלקטי לבין הפלנטה שלנו. התיאום הגלקטי עם מערכת השמש והפלנטה שלנו מתקיים ונחגג בלילה הארוך ביותר בשנה ב-2012.

הקרינה של 'האימא הגדולה' ומבטה מגיעים לכדור-הארץ בתור שלב מתקדם בתהליך ההתאזנות בין הגברי לנשי בעולמנו, כשהעיקרון של הפן הנשי באלוהות, הוא הזנה, שירות וטיפוח, נתינה אוהבת. לפי תפיסה רוחנית ב-2013 תם עידן ההפרדה ומתחיל עידן האיחוד בין שתי האנרגיות של האלוהות, הפן הנשי והפן הגברי. יהיה צורך בהיווצרות אמון ביניהם, וזאת על בסיס נתינה והדרכה. זה גם מקביל לתפיסה הקבלית אודות הנתינה בתור תמצית ההתפתחות האנושית - באמצעות 'הנתינה' לזולת ולסובב אותך.

בהבנות אלו ובהבהרת הנושא הזה, הושכנו שקט ושלום בליבי.

להתחבר לגוף הפנימי

הבוקר כשהתעוררתי מהשינה – ובימים אחרים בבקרים - ערכתי תרגיל של תחושת הגוף הפנימי. זה לקח כמה זמן ושחרר כמה מחשבות מיותרות. כותב אקהרט טול בספרו "כוחו של הרגע הזה", הוצ' פראג:  'כוונו את תשומת לבכם לגוף. חושו אותו מבפנים... האם אתם חשים את שדות האנרגיה העדינים השוכנים בגוף כולו ומעניקים רטט של חיים לכל איבר ולכל תא...? ככל שתקדישו לכך תשומת לב רבה יותר... תרגישו כיצד כל תא מתמלא ביותר ויותר חיים, ואם יש לכם חוש חזותי מפותח, יתכן שתראו את הגוף הופך לזוהר...

'הגוף הפנימי נמצא על הסף שבין הזהות הגשמית לבין הזהות המהותית שלכם, הטבע האמיתי שלכם. לעולם אל תאבדו מגע אתו.'

מלאות

בצהריים הגיתי בנושא של תחושת המלאות והמימוש. ואיך הרצון להתמלא או לקבל מילוי אנרגטי מתבטא, כשמבקשים לחוש תחושת מלאות, מתוך מקום של התרוקנות מבפנים.

על הוויה של 'מלאות' בתור כלי התנסותי לשינוי מציאות, ברוח כללי המשחק החדשים, כותב שמואל רונן בספרו "אופק בהיר", הוצ' "דרך לב":  'זרעי מלאות אלו נשתלים בתוך הלב, ושם הם מוזנים, גדלים ומשפיעים בדרכם על המציאות של האדם... אין מדובר במצב מטפורי; זוהי דרך מעשית המאפשרת להחליף חוסר אונים במצב של נוכחות חיה, שאינה מוותרת על עצמה ועל כוחה.'

'הוויית המלאות משפיעה על דרך התנהלותו של האדם בצמתים המובלים אל חוסר ודאות ואל חוסר ידיעה... השלב הראשון בתרגול הכלי נפתח בזיהוי של זרעי המלאות שנוכחים במציאות האישית. כדי להתחיל ולזהות זרעים אלו, יש להתמקד בהווה.'

ביקשתי מהנשמה להרגיש תחושות שמחה ואהבה ונרדמתי כך בצהריים. ובאמת כשקמתי הייתי מלאה בחוויית ההדרכה של הנשמה.

סוגיית ההקרבה

אחרי שקראתי במגזין "אור" של התיאוסופיה בסתיו 2012 מאמר בשם "אלכימיה רוחנית" מאת אנני בזאנט על 'יסוד ההקרבה', מצאתי את הקביעה כי 'זה מה שמונח ביסוד ההקרבה בכל הדתות':  'הבה נגיע כעת לנקודת הראות הנשגבת יותר. נראה לי שהקורבן, כשמתייחסים אל מהותו הפנימית ביותר, הינו נתינה או מזיגה החוצה. זה מונע על ידי הרצון לתת משהו שהוא משלו, ואשר בהיותו יקר למחזיק בו, הוא רוצה להעבירו הלאה מתוך הצד הפנימי ולא מן החיצוני. הדבר במהותו הוא משמח ולא מצער. זוהי מנחה שמוצעת על ידי טבע החולק עם אחרים כל דבר משמח שיש לו.'

'השקפה זו של הקרבה מרמזת על מה שנראה לי כסתירה בביטוי ייסורי הלוגוס.

על פי מסורת במזרח הרחוק - הלוגוס הבורא מעניק מתוך עצמו ומעניק מתוך עצם חלבו לצורכי הבריאה. אבל  'המסורת הכבירה הזאת מבהירה, שלא אפשרית באזור המרומם אף פעולת הקרבה שאינה מתוך שמחה. למה זה שמחה? ליבה ותמציתה של האלוהות המתגלה בחומר היא הפעולה העילאית של ההקרבה, אותה הגבלה-עצמית של קיום אחד.. מהות החשיבה היא, שהעולם נברא מתוך הטבע הנעלה הזה שהוא אושר...'

ביהדות, לפי הקבלה אלוהים צמצם את עצמו ויצר חלל פנוי, לצורך בריאת העולם בתוכו. בקבלה מדובר באופן מרכזי על 'נתינה' על ידי הצטמצמות מצד הכוחות הבוראים ומצד הברואים, כאשר מכך נגזר שבכדי לקבל 'מילוי' יש להעניק ולתת לזולת.

אומרת אנני בזאנט:  'הקרבה בעולמות הנמוכים עשויה להציג את עצמה בפנינו בצורה מתקבלת כתהליך של שירות הדדי או המרה, החלפה. זהו סיבוב מתמיד של גלגל חיים שבו החיים נלקחים וניתנים, שבו אי אפשר להימנע מן הלקיחה, שבו צריך שלא לסרב לנתינה... שבו כל הדברים לוקחים חלק מודע או לא-מודע, וככל שהם מפותחים יותר, שיתוף-הפעולה שלהם יהיה יותר מודע... ההחלפה הנוצרת היא שפעולה הנוצרת כחובה נעשית חלק מן ההרמוניה האוניברסאלית.'

הרהרתי ברעיון הזה שהולם את ההשקפה של גורדייף על היקום כולו כמגלם מערכת-הזנה-הדדית, כאשר הכול מזין את הכול. הגבוה מזין את הנמוך והנמוך מזין את הגבוה. מה שאתה מבקש ביקום כזה, הוא להיות בקשר הזנה עם הגבוה, ולכן אתה חייב להזין את הנמוך. הצורך לסייע לנמוך יותר מאתנו להתפתח, ולתחזק אותו, הוא עיקרון בסיסי לגמרי בעולם וביקום. זוהי 'ההקרבה', ואתה מבקש להתחבר בדרך השירות אל מה שגבוה בך  ולתת. כך מתהווה ספיראלה של נתינה לנמוך יותר בתהליך האבולוציה שלו והתחברות לרמת תודעה שמעליך, כאשר אתה נמצא באמצע הדרך ביניהם.

אך מוכרת כיום גם מגמה חדשה, ללא ההירארכיה של גבוה ונמוך. ולפי זה האדם ורמות במבנה התודעה נתפסים באופן שוויוני כמצויים באותו מישור, ולא לפי 'ההירארכיה' של גבוה ונמוך יותר. אך התפיסה המסורתית ברוחניות כוללת את ההכרה ברמות שונות של מודעות על סולם התודעה.

אישה לרנרמחברת קלפי הטארוט של 'הילד הפנימי', כותבת על שלושת השלבים במסע הנשמה, שהם אינקרנציה, חניכה וקסם. לדבריה, תחילה בשלב ראשון אתה מגיע אל העולם הארצי בתור היתום שהוא גיבור המסע, והוא הילד - או קלף 'השוטה' (התם). השלב השני של החניכה הוא כשאתה מחפש 'לגבור על המגבלות והחסימות' על השביל. ואז האתגרים הם חלקי העבר המנופצים שצריך לעצבם מחדש או לתקנם. מצב שבו אולי אתה מרגיש עצמך כקורבן, ומבקש לחדול מדפוס קארמטי זה. נציג התהליך השני הוא קלף 'המגדל הנופל'. השלב השלישי של 'הקסם'  משנה עמוקות את סיפורם של האינדיבידואל, הקהילה ולבסוף אף הציוויליזציה. שלב זה משחרר את המגבלות ומאיר את השביל לאהבה, התעוררות הפוטנציאל ותיתכן גם התערבות אלוהית.

ברגע שהיחיד הכיר בכך שמה שמתייצב נגדו נובע מדפוסים קארמטיים, מתאפשרת לידה-מחדש מזורזת. התוצאה היא תגמול רוחני שאנו מכנים אותו טרנספורמציה. שלב שלישי זה שובר קללה או כישוף שהיה חבוי בלא-מודע שלנו. זה מסמל את הצפרדע שהופכת לנסיך, או הנשיקה שמעוררת את הנסיכה הנרדמת בסיפורי פיות, ומחדשת את הסיפור. ואז הקלף של 'העולם' מסמל את האחדות שבכול.

המגמה כיום היא לחדול מלהיות קורבן בסיפורך, ולצאת לדרך בתור הגיבור במסע- החניכה שלך. בתקופתו של בודהא היה שלטון עריצות שלא אפשר לחכמים לצאת למאבק חברתי ולהתעמת נגד השלטון, כי השליטים פשוט הרגו את מי שלא הלך בתלם. לכן בבודהיזם שמו את הדגש על השחרור הפנימי של התודעה, ולא על השחרור החברתי או הפוליטי. אך כיום כשתודעת ההמון משתנה, לפי הסוציולוג פרופ. דייוויס קיימת מגמה בבודהיזם, שמתאחד עם התנועה לשחרור תודעתי וחברתי מעול המשטרים הדתיים או הקו הפוליטי-כלכלי.

במקור, הקורבן היה מיועד לשחרר את ההכרה מכבליה. במקדשים נהוג להדליק נרות וקטורת. מדוע? כי פעולה זו מסמלת הקרבה, כלומר טרנספורמציה של חומר גולמי גס – שהופך לחומר מעודן של אור וניחוחות, שמתלווים לתפילות האמורות להעלות את הבקשות והברכות למישורים הגבוהים. הדלקת הנרות נועדה לייצג את שריפת הדברים הישנים שצברנו, שנועדו לביעור - הסיגים של רגשות שליליים ומחשבות אוטומטיות.