הוצאת העידן החדש

יהי אור 3 – (3)

 

ההולוגרמה החדשה

 

כיום מופיעה בו זמנית במקומות שונים בעולם ההתגלות של 'הולוגרמה חדשה' למחשבת זמננו, פריסת התודעה של הלב. מה שמאדיר את האל שבליבנו על ידי ראיית האלוהים בתוכנו. 

 

התשוקה המהותית היא הרצון לגלם את הרוח. בלב נשמעים כל הדברים, ואיזון בין הכוח הגברי והכוח הנשי מאפשר לאדם בן זמננו ליטול את היוזמה בידו ולהקשיב לרוח. נכון שהאדם בעמדה של הכרת הקשיים והתלאות והבנה לרגישותו ופגיעותו, מסתכל על היתכנות הסכם החדש בין קצוות בסקאלה של אור וחושך. ההולוגראמה החדשה מציגה את נושא ביטול הקארמה הכבדה והמטען של דפוסי הרגלים מהעבר, סיבות ותוצאות ישנות. וזאת על ידי ההכרה המהדהדת שנבראנו בצלם אלוהים. היקום הוא הלב הפועם של ההוויה.

 

היקום נתפס באור חדש בתור פריסתה ופתיחתה של הולוגרמה מקופלת: זוהי ליבת המימוש של ביטוי הרעיון האלוהי של המקרא; שהאדם נברא בצלם אלוהים, הלב הקוסמי, ובמחזורי התפתחותו יועדה לו המשימה של 'תיקון עולם במלכות שדי'. ונחוץ להביא את הפוטנציאל ההתפתחותי לידי מימוש, על ידי הירתמות ליצירת ההתפתחות האנושית.

 

לתודעה מיוחסת משמעות 'ההוויה הנצחית' שמעבר לזמן אשר בתהליך אבולוציה הדרגתית מפתחת את המודעות לעוצמה ולפוטנציאל הגלום בה, יכולת בריאה וכוח השפעה על השדה הסובב; התהליך מתהווה תוך יצירת בהירות והטלת אור על ידי שיתופי-פעולה במערכות יחסים נכונים.

 

בפרשת בראשית אנו קוראים ומגלים שרצון האל מתגלם בעשר מאמרות בהן ברא את העולם. כבר באמירה הראשונה של האל בפרשת בראשית א': "ויאמר אלוהים יהי אור", הוא מגלה את הכול, וכל דבר נגזר מכך. נראה כי רצונו מתבטא באמירה "יהי אור", וחושף תוכנית אלוהית להשכין את אור התודעה בעולם הפיזי.

 

מימוש התוכנית בכלים של בריאה מתקיים באמצעות המילה המדוברת: "יהי". לפיכך נראה שרצון האל העולה במילה הראשונה שלו, הוא "יהי אור". וזאת ביום הפותח את שבעת ימי הבריאה - 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'.

 

מאחר והאור מופיע מתוך החשכה כשהארץ הייתה תוהו ובוהו, אנו עדים להתגלות "כאוס, דאוס, קוסמוס". על פני הכאוס והתהום, האור מופיע ונגלה, מוצג ביום הראשון לבריאה, במעמד שבו רוח אלוהים מרחפת על פני המים בחשכה לפני בוא האור. האור הוא התגלות רצון האל שמופיע מתוך המקור הראשוני בעצמותו: רוח אלוהים מרחפת על פני המים טרום היות האור, שומרת על אוצרות החוכמה במסתורין של החשכה.

 

בריאת העולם יש מאין

 

בחוכמה העתיקה שבאה ממקורות השילוב בין מסורות המזרח הרחוק למערב, והופיעה במערב בסוף המאה ה-19, מתארת התיאוסופיה את האין שאין להשיג בו שום השגה, המהות האינסופית נטולת-הצורה - וההופעה של הנגלה או היש מתוך 'האין'.

 

האלוהות היא ההוויה הגדולה ששרויה 'במנוחה בתוך שלמותה'. אך בשילוב בינה לבין ניגודה שהוא 'אי-הוויה', כלומר ריק או "אין", לפי הפילוסוף הייגל, נוצר היקום הנתון בתהליך של התקדמות לאורך 'הדרך' האבולוציונית. במפות תודעה שונות מצטייר מסע ההתפתחות של התודעה מתוך הכאוס אל סדר עולה ומתגבר. ביהדות מכונה העבודה הזו בתור התהליך של 'התיקון'.

 

ההוויה נחה בשלמותה, בהבנת המהות האלוהית המיוצגת על ידי יום השבת. אך 'ההתהוות' היא דינאמיקה של תנועה והתפתחות באמצעות העמל של האדם, במשמעות של ששת ימות השבוע. ואילו התודעה של המנוחה של השבת, ללא תנועה, מצריכה עמל והכנות לקראת נוכחות השקט, אלוהות בתוך עצמיותה בתור שבת; וששת ימות החול משולים לדינאמיקה של המודעות המתפתחת או 'התנועה האבולוציונית'. את העצמי האחד אנו חווים במובן השבת, בתור "מי אני". ואת ימות השבוע חווים אולי בתור 'מה אני'. העצמי האחד שהינו כל אשר היה, הווה ויהיה, חווה את הדרך באמצעות התעלות הגוף-נפש או האישיות הארצית, שעוברת בימות החול דרך השלבים ההדרגתיים של צמיחה מתוך החיכוך של מצב האדם.

 

התוכנית האלוהית

 

לפי התפיסה האזוטרית המציגה את שלבי הצמיחה של האדם, כל תהליך צמיחה מתחיל מהבנה של תכלית, או תוכנית אלוהית והגדרה של מטרה ויעד שניתן לשאוף אליו. אך יש מסורת ברוח הזן והיוגה של הידע האומרת שאין כלל מרוץ לשום מקום, אל המטרה, אלא כל מה שנחוץ זה להיות במודעות מלאה בכל רגע ורגע של הדרך.

 

בתפילה אוניברסאלית המכונה "הקריאה הגדולה" מתוארת התוכנית האלוהית. ולפיה אנחנו מבינים כהנחת עבודה, כי בתשתית היקום מצוי רצון האל, שמייעד את האנושות ופלנטה ארץ כי יצמחו להיות לתחנת-אור מאירה ומרכז של אהבה כשדה מגנטי שמקרין אורו לכול רחבי מערכת-השמש. כל זאת, בעזרת כוח הרצון הטוב שמנחה אותנו לשדר אהבה ולהשפיע את שפע הלב האוהב, במרחבי היקום הסובב אותנו.

 

ביהדות מדובר על כך שההוויה היא האלוהות, המוחלט במובן של אור האינסוף, ואילו הארכיטקט והבנאי של הבריאה בממד הפיזיקאלי, אלו הם שני היבטים של האלוהות, אחד הם.

 

אכן בסוגיה זו עולה לדיון השאלה כיצד האל בדיבור אחד אומר "יהי אור" ובכך הוא מממש וממחיש את רצונו? ובכן בכדי לקרוא לאור, המילה "יהי" מייצגת את אופן העבודה והבנייה הזאת. בהעלותו את האור אלוהים פונה אל 'רוח אלוהים' בבקשה להסיט קמעא את הפרגוד שמאפיל על הממד הנסתר, זאת בכדי שנוכל לגשת אל האוצרות שרוח האלוהים אוצרת במסתורין שבגנזי אמתחתה.

 

זהו משפט-המפתח – והמושג שמנסח מה הם הרעיון והתכלית של האבולוציה בהשתלשלות התוכנית האלוהית, מופיע כיום כמושג שמקובל לכנותו "התכנון התבוני" שמאחורי תופעות היקום. בחקר הרעיונות המנחים את האבולוציה, בדיון מחודש הם נבחנים היום במבט ועיון על ההיסטוריה האנושית, ומהו היחס בין הרעיון והשפעתו, לבין המציאות המתגלמת. 

 

אכן רואים שבטבע מתגלה הרצון האלוהי אך לעיתים האל לצורך קיום רצונו מביא לידי ביטוי רצונות שונים נוספים הנלווים לקו התכנון המקורי שלו. זוהי הזדמנות פז לדון בהסבר מאיר עיניים לגבי מהו מבנה האלוהות שטבע הבריאה הוא פועל יוצא שלה.

 

דהיינו היסוד הראשוני של בניית שמיים וארץ במקרא, מלמד אותנו על מצב הקוטביות בבריאה. אם בראשית ברא אלוהים, שהוא תבנית האב של האדם הקוסמי, את השמיים ואת הארץ, אזי השאיפה לאחד ביניהם - או ליצור הרמוניה להתקרבות מאת השמיים אל הארץ, מתאפשרת על ידי עמל האדם והגברת המודעות לגבי שני אלה, השמים והארץ. לאמור, "יהי אור" במובן המודעות.