הוצאת העידן החדש

 

זרמים במחשבת העידן החדש 

חלק ראשון

מאת צפורה ויהודה אלפרין

 

ציפורה ויהודה אלפרין, מהוותיקים בארץ שעוסקים בחשיבה הרוחנית וביישומה, מביאים במאמר זה גישות שונות בעידן החדש בהתייחס לסוגיית התפתחות האדם בתקופה זו. המאמר מציג תפיסות עולם שונות ואף סותרות ביחס לרבדים שונים באישיות כמו למשל, המיניות על הציר שבין ביטוי ושחרור - לבין שליטה ודיכוי. או למשל, התייחסות מושכלת וקפדנית למציאות, לעומת האפשרות ליצירתה באמצעות "פעלולי הדימיון". במאמר ההמשך נוגעים ציפורה ויהודה בשאלות מהותיות כמו האם הקשר עם הנשמה הינו מובן מאליו - או פרי עבודה ומאמץ, האם האנושות נפרדת מהקוטביות - או לומדת לאזן בין צדדי הדואליות. בשני המאמרים נדון באפשרויות לבחון כוחות שונים וזרמים מנוגדים מהיבט של ראיית הקוטביות והקונפליקט כמנוף המעורר להזדמנויות ליצירה.

הפסיכואנליזהדנה בנושא של 'העצמי'. אך היא דנה גם בנושא של המיניות, או הליבידו של האדם. אנו חוקרים את שאלת 'העצמי', מיהו האדם. אך בהקשר של המיניות, הפסיכואנליזה מתייחסת לקשרים בין מיניות לתוקפנות.

 

בשנות השישים הייתה זו הפילוסופיה שלוילהלם רייך שהיוותה תשתית רעיונית למהפכה של ילדי הפרחים שסיסמתם "עשו אהבה ולא מלחמה" פרחה על רקע תפיסתו של רייך לגבי שחרור מיני. רייך דגל בשחרור מיני – אך במסגרת התפתחות וקידמה אנושית. אבל, הסרט "מסתרי האורגניזם" שנעשה על רקע תורתו של רייך, דן בקשר שבין מיניות ותוקפנות. במאי הסרט לוקח את השחרור עד הסוף ומקצין אותו, דבר הגורם לביטוי דחפי התוקפנות במסגרת יחסי-המין, באופן שמוביל לאלימות כלפי בת-הזוג. אכן, כל חברה נתקלת בצורך לאזן שני צרכים אוניברסליים סותרים אלו: ריסון כלפי הבעת תשוקה בלתי מבוקרת, לעומת הצורךלטפח את הביטוי המיני כדי לעודדאהבה והקמת תא משפחתי. עלהרצףדיכוי-ביטוי של המיניות נפגשות שתי מגמות מנוגדות, שאותן המציאות חייבת לווסת בכדי שציוויליזציה תוכל להתקיים.

מרדכי רוטנברגבספרו 'היצר' (הוצ' שוקן 99') מזכיר שני גלים סותרים המתייחסים לגל מהפכת המין שהעלתה על נס את דגל החירות המינית – ולגל הפמיניזם, שהעלה על נס את דגל השוויון בין המינים. כי השניים, מהפכת החירות המינית והפמיניזם עם דגל השוויון, צעדו זמן מה שלובי יד אך לבסוף ההבדלים ביניהם העמיקו את המחלוקת. זו התבטאה במהומה סביב שאלת הפורנוגרפיה, שכביכול מייצגת תשוקה מינית משוחררת. וזאת, לעומת ההתנגדות הפמיניסטית לנצל את האישה כסטריאוטיפ נשי ואובייקט מיני. לכן נאמר, ששתי תופעות אלו אינן עולות בקנה אחד אלא הן שני סוסים שמושכים כל אחד בכיוון מנוגד, הראשון לפורנוגרפיה והשני לדיכוי היצר.

 

רוברט קורינגטון, חוקר-דתות ותיאוסוף מארה"ב שביקר לאחרונה בארץ, העביר יום עיון על 'העצמי'. לדבריו, הפסיכואנליזה מלמדת אותנו להיות הבעלים של תת-ההכרה שלנו ולנקות את הדרך לעבודה יותר עמוקה שתיעשה בהמשך על השביל הרוחני. בזמנו של פרויד תיארו את הנפש כשדה-קרב של כוחות שונים: איד (תשובות מיניות ואגרסיביות), אגו (ה"אני" השביר), אידיאלים של האגו (מה שמצפים שהאדם יעשה או יהיה) והסופר-אגו (איסורים חברתיים וחוסר-מודעות שנובעים מהורים וחברה). פרויד חשב שרוחניות היא תחליף למיניות, ומתח ביקורת על הדתות שמובילות להתמרת אנרגיית האיד, אך ללא מודעות ובחינת עצמן. ק.ג. יונג תלמידו של פרויד בנה מודל פסיכואנליטי אחר לפיו הוא האמין ברוחניות ולא בדת. הוא תיאר את הארכיטיפים של הנפש, ואת הארכיטיפ של 'העצמי' בתור מכלול השואף לשלמות, הכולל את ארכיטיפ "הצל" שאותו חשוב להבין, עם הקומפלקסים ותסביכי הכוח, או המזוכיזם והאלימות שבו. כך שהאגו המסכן לחוץ בין האיד שהינו תשוקה לוחצת ללא גבול ואלימות, לבין הסופר-אגו שאומר מה אסור לעשות, ומעומת עם האגו האידיאלי ש"מפעיל לחץ" להיות מושלם.

לפי הפסיכואנליזה, אפשר וכדאי לראות איך הלא-מודע מכוון את חיינו מבלי שנהיה מודעים לכך; איך פעולותינו ממניעים לא-מודעים, מכוונות אותנו בניגוד לכוונותינו המודעות. ואז כשאנו משדרים שני סוגי אותות מנוגדים אל הסביבה, עוד מתפלאים שזה מבלבל את הסובבים בקשר למה שאנו מנסים לעשות..

 במרכז הקושי להגיע לתפיסת 'עצמי' כהוויה של שלמות, מציג קורינגטון את הפיצול והמאבק בין שני כוחות מרכזיים בנפש. בספרו "לרכוב על סוס הרוח", הדן בתופעת המאניה=דפרסיה וביצירה, גאוניות ורוחניות, הוא טוען שההתנגשות בין שני כוחות פועלים בנפש ניתנת להשוואה בעוצמתה הרבה ויכולה להידמות להתנגשות בין הפלטות הטקטוניות המרכיבות את תשתית האדמה במעבה כדור הארץ. דבר כזה מקשה מאד על תפיסת העצמי של היחיד כשלם, וכיחידה השואפת לשלמות. בממדים צנועים יותר, הרי מדובר על התנסות שהיא החוויה האנושית הבסיסית.

 

בתחילת המאה ה-20 זיגמונד פרויד דיבר על טבע וחומר, על עיקרון העונג והדחפים הביולוגיים, כמניע אנושי מרכזי.אך במחלוקת הציבורית שמתקיימת לאחרונה, מציג הפסיכואנליטיקן מיטשל את האדם כיצור חברתי, שהמניע המרכזי שלו הוא צורך בהתייחסות ובקשרים חברתיים. זהו הקיטוב, וכבר הפסיכולוגיה החברתית הציגה את ההקשר החברתי בתור המניע המרכזי של האדם. ברם פרויד בשעתו חיווה את דעתו בממסד האוניברסיטאי על קורט לוין, ממייסדי הפסיכולוגיה החברתית, שביקש להתקבל בארץ כמרצה, "זה לא רציני".  וכבר אדלר, תלמידו של פרויד, הצביע על המניע האנושי של מאבקי שליטה וכוח. ומסתבר שהסיפור הוא אותו סיפור ישן על חברה ופוליטיקה של מאבקי אינטרסים וממסדים הנאבקים על הישרדותם.

השאלה  "מה פירושו של דבר להיות אנושי, להיות אדם?" נענית מנקודה זו ואילך על ידי הבנת המבנה של האדם על היבטיו החייתי, האנושי והאלוהי כאחד. כאשר מכאן משתרעת הדרך הלאה אל הכרת הנפש והצל, האגו ו'האחר', מיפוי הרגשות, הכרת הגוף הרגשי וריפויו, גילוי הנשמה והלב, והבנה וקבלה של 'האחר'. למעשה, באחת ההרצאות בבית הספר של אליס ביילי, אף הוזכרה האפשרות שתלמיד הרוח לא יבוא 'ממקום' של כעס על שהעולם מבחוץ מפריע לשקט שלנו ולעולם הפנימי שלנו. אכן, רבות מרגישויות היתר נוצרות כאשר נכנסים ל"פרדס" הקבלה, כמו רגישות יתר לרעש ולדיסהרמוניות שונות. והנושא של ההתנגשות בין הפן המוחצן והפן המופנם תכופות משדרת קושי להיות קשוב פנימה, ובו זמנית להכיל בתור 'העד המתבונן' את כל הוויית העולם והמצוקה והזעקה שבו.