הוצאת העידן החדש

מבוא להוגים 1 - מעבדות לחירות

במקרא מערכות היחסים בין ישראל לבין התרבויות הסובבות אותה במרחב המזרח התיכון הקדום, מעלות על הדעת את המישור הרעיוני של אלוהים אחד, מול התפיסה של אלים רבים. התרבויות השכנות כעסו על אלוהי ישראל שמתבדל מכל העמים האחרים. 

 

לפי סיפורי התורה, כמו מגדל בבל ופרשת אליהו והפגאנים, היחסים באזורנו במרחב המזרח התיכון דנים במאבק העתיק בין ישראל שמייצגת 'קודקס של החוק' ואת המוסר העברי, לבין תרבויות המוגדרות כ'אליליות', בבל (סיפור מגדל בבל) וצור (סיפור אליהו ונביאי הבעל).

 

את התפיסה של אלוהים אחד שהוא בעל פן 'חנון ורחום' אבל גם בעל פן 'נוקם ונוטר', אנו מוצאים בתורה, על רקע הסיפור של היציאה מעבדות לחירות. הקיום של בחירה בין מערכות של חירות למערכות של עבדות, הוא אות לכך שאכן מצבי תודעה גבוהה יותר הם אפשריים, והארץ המובטחת היא כמחוז של חירות הרוח.

 

לפי המקרא והתנ"ך הבחירה החופשית היא בין חוקים ושליטה עצמית שמובילים לחירות, לבין עבדות פנימית של התודעה לכוחות נמוכים וחייתיים. הרעיון שנקבע בתקופתו של ר' עקיבא שהכול צפוי והרשות נתונה בא להביע שאפילו כשהכול מוכתב וצפוי מראש, עדיין יכול האדם לבחור לראות עצמו כחופשי, ולבחור בין הדרכים. אך טרם הייתה מודעות לכך.

 

לבריאה קדמה תוכנית אלוהית, תוכנית אב ליצירת הבריאה: משל למלך בשר ודם שהוא בונה ארמון, עד שהוא מגיע את הקרשים ומתקנין את הקורות, הוא מביא תחילה את המגילה ודיו וצייר את החדר בפני עצמו ואת העלייה בפני עצמו... ואחר כך הוא בונה כמו שהיה מצייר. כך היה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם (תנא דרבי אליהו רבה, ל,א).

 

התרבות האנושית בוחנת דרך התורה וסיפור ישראל מהם תהליכי היציאה לחירות ומהו הקונפליקט ואיך יש להתמודד אתו. משה היה צריך לטפס אל ההר כדי לקבל את 'לוחות החירות' הראשונים (לוחות העדות) אבל בירידתו מן ההר, ראה את האורגיות סביב העגל ושיבר את הלוחות. אבל הם נותרו כייצוג העתידי של החזון הבראשיתי: תהליך האבולוציה הוא המסע, הדרך אל לוחות חירות שהיוו את נקודת המוצא וצפויים לשוב עם הבשלת התהליך ההתפתחותי.

 

ואילו הלוחות השניים תאמו את המצב בשטח כשהאדם עדיין לא בשל, לא מכיר את עצמו, לא מודע למורכבות הגדולה של הרעיון האלוהי, וזקוק להוראות וחוקים ומשפטים, לוחות הברית שנכפו עליו הר כגיגית, לדברי חז"ל.

 

בפרשת שני עמודי המקדש, האדם שנכנס לקודש חייב לעבור בין שני העמודים, עמוד ימין ועמוד שמאל, כשהוא במצב הכרתי של מודעות לאמת: "ויקם את העמודים לאולם ההיכל ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בעז (מלכים א' ז' – 21)." כשבועז מייצג את הכוח החומרי, המתחיל באות ב' שמציינת בריאה בחומר, יכין מייצג את האות 'יוד' וההיבט האלוהי. מדובר בתורת אמת שמציינת את שתי הפנים במציאות, מקל הנועם ומקל החובלים, והבחירה עם איזו משתי הדרכים האדם מעדיף להתפתח.

 

בערך בראשית הספירה פרחה הגנוסיס במזרח הקדום, וקו המחשבה של 'הגנוסיס' ("הידע הקדום") מתקשר למצרים, יוון וזרתוסטרא. לפי הגנוסיס, מתחת לאל המוחלט והמופשט מצויים כוחות עילאיים וכוחות נמוכים יותר. כוחות שונים אלו נאבקים ביניהם על השליטה, ושני המחנות עושים לעצמם נפשות. גם ביהדות היו גנוסטיקאים. יש אומרים שמתחילת המאה השביעית לפני"הס, ואפילו לפני כן. שוחרי היסודות מהדת המניכאית (זרתוסטרא בפרס) דגלו בקיומן של רשויות נפרדות, רשות לטוב (אהורה מזדה) ורשות לרע (אהרימן). הנצרות רדפה את הגנוסטיקאים. היהדות קיימה אתם מעין דיאלוג סמוי לאורך תקופות בהיסטוריה.

 

בדיאלוג שמתקיים כיום בין מסורות שונות, מדובר על שיח שבין היהדות לתיאוסופיה ובנותיה והמאסטרים של 'האחווה הלבנה'. בכתבי רודולף שטיינר מתוארים קשרים שהיו קיימים בין משה לבין הרמס טריסטמגיסטוס האלכימאי, באלף השני לפניה"ס. הרמס הידוע בשם היווני הרמס ובשם המצרי תות ייצג את המיסטריה העתיקה של האלכימאים, והוא למד עם משה שהיה נסיך מצרי, מנהיג רוחני ומצביא, באקדמיה של זרתוסטרא. שטיינר מספר על ההתגלות והחניכה הקדומה של הלוגוס, 'הדיבור האלוהי', שנתגלתה למשה במעמד הסנה הבוער ואחר כך התגלמה בתור 'הגביע הקדוש' . כש'חניכת זרתוסטרא' עסקה ביחסי הרוח הבונה את הגוף הפיזי והאנרגטי ואת המוח הפיזי, ואילו 'חניכת הרמס' עסקה ביכולת להתעלות מעל ממלכת הגופים אל רוח השמש.

 

סיפור 'בראשית' שדן ב'בריאת העולם' וסיפור 'בריאת האדם' עוסקים לעניות דעתנו ביצירה משותפת של שני שותפים בוראים, שתי האינסטנציות האמונות על הרוח ועל החומר ביקום. כשעיקרון כוח החיים נע ביניהם. השותפות במעשה בראשית מציינת למעשה הסכם עבודה ושיתוף-פעולה, לעומת התפיסה המניכאית של קיום שתי אינסטנציות של טוב ורע, לפי זרתוסטרא.

 

המילה בראשית מורכבת מהאותיות של שני השמות, 'שבתאי' ו'רא'. במילה בראשית אנו מוצאים את אותיות 'שבתאי' שהוא המומחה לבריאת היקום בממד הפיזיקאלי, הכוח המגשים שמבצע את מעשה הבריאה במישור הפיזי והנפשי-שכלי; כשביחד עם זאת כוללת המילה בראשית את המילה 'ברא'. האות ב' היא האות של שבתאי לפי המסורת של ספר 'יצירה', והשם 'רא' הוא השם של 'אל השמש' לפי התרבות המצרית. דימוי השמש הוא ייצוג של העצמי, של התודעה והנשמה.

 

מבט על שתי הפנים משקף ומבטא את החזון והפוטנציאל ביחסים בין הרוח הבוראת לאדם. אבל מנקודת מבטנו היום, בדרך הארוכה של התהליך האבולוציוני יש להלך אצבע אחר אגודל, על מנת להגשים את הפוטנציאל האנושי.

 

כך שמערכת נוקשה וקודקס החוקים שנבחרו להביע את הרעיון של האל האינסופי, שהוא מעבר מפרדיגמה של עבדות לפרדיגמה של חירות, לקחו בחשבון שני מישורים, מערכת חיצונית של היסטוריה של משעבדים ומשועבדים, ומערכת פנימית של תודעת עבדות לעומת תודעה של חירות. שני הכרובים שניצבים זה מול זה בפנימיות המקדש, מתארים מצב יחסים של 'שניים' באחדות או 'פנים אל פנים'. משמעות הדבר היא לדבוק במצב תודעה של חירות בתוך כדי הקיום והתלאות.

 

מצבי התודעה השונים האפשריים עבור האדם הם בעיקרם שני הקצוות של הסקאלה ומה שביניהם: הידידות (כאיש עם רעהו) פירושה יחסים פנים אל פנים; כלומר שני זרמים יריבים הם אולי לפי המונח הקבלי יחסי 'אחור באחור'. כשבראשונה משה משוחח עם האל 'כדבר איש עם רעהו', ואילו האפשרות השנייה היא מצב מודעות שבו 'לא יראני האדם וחי' (כי תשא);  פה האל מסוכך בכפו על עיני משה, כי הפן הצבאי של האל נוקשה וקשוח והאש היא אש אוכלת.

 

מדובר על מרחב רעיוני הפתוח אל ההתגלות, כשאנו נמצאים תוך כדי תנועה על סקאלה שבין שני הקצוות: עיקרון ההכבדה שמתאר החוקר הישראלי פרופ' אמוץ זהבי מציין את התופעה של כוח ההתנגדות הקם מול כוח הפעולה. כששני כוחות מתייצבים זה מול זה, ועל הסקאלה שביניהם בקצה האחד ניצב כוח האינרציה, לקנן ולהשתרש, ובקצה השני – כוח התנועה, הדחף היוזם, הפריצה והפעולה.

 

האלכימאים בכל הדורות כינו את הכוח האינרטי (שמכונה 'טאמאס' במזרח הרחוק) בשם 'כוח ההתנגדות': לכל יוזמה לפעולה ותנועה ('ראג'אס' במזרח הרחוק) יש דחף שכנגד, כך בפיזיקה וכך גם על מישור התודעה. קיומו של כוח התנגדות מופיע ועולה כנגד הדחף היצירתי, והוא בפירוש התנגדות השקולה לכוח היוזמה, וקוראת לעידוד תהליכי השראה וצמיחה, בגלל ההכרח להמציא פתרונות מרמת תובנה והארה אחרת.

 

בדרך זו נתפס העימות שבין השמרנים והליברלים בכל תרבות אנושית, כבסיס לתהליך אבולוציוני של התמודדות שמביאה להידברות. מטבע התהליך האבולוציוני נחוץ לגבש בתמונת עולמנו את מציאות שני הכוחות, הכוח המשמר והכוח היוזם, ולהימצא בתנועה מודעת, לפי הנדרש, בנקודות שונות של הסקאלה. הכוח השלישי שמביא להבנה והתחשבות הוא התנועה ההרמונית בין הקצוות ('סאטווה').

 

שתי אונות המוח מייצגות בשלמות המוח את הזהות הכפולה של האדם: כשם שהאל מצטייר קשוח כמו מושל אך רחום כמו אב, המקבילות היא ההיבט הרציונאלי-פרגמאטי של האונה השמאלית של המוח, מול הגישה היצירתית של האונה הימנית של המוח (האינטואיציה והסינתזה). עיקרון הגישור והסינתזה מוביל לאיזון האפשרי בין העל מודע הנשגב לבין הרציונאלי-היומיומי. עיקרון הגישור עובר דרך בחינה מחדש של הקונפליקט ותפקידו בעלייה לממד החדש בהבנה והוויה.

 

בפרספקטיבות שונות בגישה אל האמת הקיומית לאורך ההיסטוריה על בימות האמנות והתקשורת, המדע, הדת והממשל, נבחין כיום בשתי גישות מרכזיות: עובדות המדע (דארווין קבע שהאבולוציה עולה מהקוף אל הרוח האנושית). לעומת 'הבריאתנים' שמציגים את משמעויות הרוח וירידת הנשמה מהאחדות אל עולם הארץ החומרי, לשם טיפוס אבולוציוני כקהילות בחזרה אל האחדות.

 

השקפת המדע על הטיפוס משלב החיה מתייצבת לעומת הפן הרוחני-אמנותי של ההתגלות, בספרות התנ"כית. בני האלוהים יורדים 'מלמעלה' על האדמה ומתקשרים אל בנות האדם בשלב התחלתי של האבולוציה על כדור הארץ, (בראשית ו'). 'חוכמת קדם' ומקורות עתיקים מביאים מיתוסים המציינים את בוא 'בני השכל' מכוכב נוגה לכוכב ארץ). כשבני האלוהים הגיעו, היו ביניהם שליליים וחיוביים.

 

'ההתגלות' שהתבטאה בכל הדורות הציגה את הפוטנציאל האנושי-האלוהי לעומת המצב הקיומי הנתון של האדם במצבו הנוכחי. הדיון הארצי נוגע בחקירת קיומם של שני השבילים באבולוציה, וקיומם של מעמד השליטים לעומת הנשלטים בזירה הציבורית. לעומת זאת, אנו מוצאים את המוטיב הזה במישור הפנימי והתודעה בתור המוסר, הבחירה החופשית או האלטרואיזם לעומת האגואיזם. במגילות קומראן נדונה שאלת הגזרה הקדומה, שטענה שהאדם שייך מטבעו ומוצאו לאחד משני השבילים, ואין בחירה חופשית בכל נקודת זמן. האם יש בחירה חופשית בין אהבה לזולת לבין אהבה לעצמי בלבד?

 

כיצד ניתן להסביר אלטרואיזם ואגואיזם מנקודת מבט ביולוגית? כותבת דינה וולודורסקי, ('הידען'  11.2.08): "מקור המילה 'אלטרואיזם' (זולתנות) הוא במילה הלטינית 'אלטר' שמשמעותה 'זולת'. המונח אלטרואיזם הוטבע במאה ה-19 בידי הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט שהגדיר את האלטרואיזם כהיפוכו של האגואיזם: נטייה לפעול לטובת הזולת, אהבת הזולת, מסירות ונדיבות לאחרים. לפי ההגדרה הביולוגית, התנהגות כזו אינה מקנה יתרון לבעליה והייתה אמורה להיעלם במהלך האבולוציה, בהתאם לטיעון הקלאסי של 'ההישרדות' של הפרט המתאים ביותר.

בפועל, ידוע שיש באוכלוסיה התנהגות אלטרואיסטית ולא זו בלבד שתכונה זו שורדת, אלא אף יש מנגנונים השומרים על מצב זה באוכלוסיה ("העונש האלטרואיסטי" למשל הוא תופעה שבה פרטים באוכלוסיה מוכנים להעניש פרט המתנהג באופן לא-הוגן או לא-חברתי... התיאוריה של 'הברירה הקבוצתית' שפיתח החוקר ורו וין אדוארדס נשענת על העיקרון שהתחרות היא בין קבוצות ולפיכך הקבוצה יוצאת נשכרת מכך ויש לה יתרון.

מנגד, 'עיקרון ההכבדה' שפיתח פרופ' אמוץ זהבי שוללת את האלטרואיזם בכך שלמעשה הפרט האלטרואיסטי מבטא את ייחודו ומפגין את יכולותיו, כך שבדרך זו הוא משיג לעצמו למעשה יתרון."

אגב, על כך מתבססת התפיסה הרוחנית החדשה שפיתחנו, שקובעת שהתחרות מי יתרום יותר לחברה תבטא גם את הצורך התחרותי למצוינות וגם תשרת את הקהילה.

מכל מקום, ממשיכה וולודורסקי ומציינת ש"תכונה זו מעוגנת בגנים. ד"ר אריאל כנפו מהאונ' העברית חקר ביחד עם פרופ' ריצ'רד אבסטיין ופרופ' גרי בורנשטיין ותלמיד המחקר שלמה ישראל, אילו גנים ספציפיים אחראיים לתכונת האלטרואיזם. בשימוש בשיטה מתחום הכלכלה המכונה משחק הדיקטטור נמצא, שבמשחק מקוון השחקן מקבל סכום כלשהו ועליו להחליט אם וכמה מתוך סכום זה לתת לשותפו למשחק. לכאורה צפוי היה שכל משתתף יהיה מעוניין ברווח מרבי, כך שישאיר את מלוא הסכום לעצמו. אך רוב השחקנים בחרו לחלק את כספם עם שותף אלמוני...

בדגימות ד.נ.א. שנאספו מ-203 סטודנטים ששיחקו נמצא כי נבדקים שהחומר הגנטי שלהם הכיל גרסה מסוימת של גן הקרוי AVPR1נטו לחלק מכספם לאחרים ב-50% יותר משחקנים שה-ד.נ.א. שלהם מכיל גרסה אחרת של אותו הגן. הגן AVPR1aמקודד ייצור של קולטון לנוירוהורמון ואזופרסין (Vassopressin). כשהורמון זה מופרש לזרם הדם הוא מסייע בספיגת מים מהכליות ומונע התייבשות ומקטין את כמות השתן. נוסף על כך ואזופרסין משמש מוליך עצבי שמשפיע בין היתר על מערכת הדופאמין האחראית על מערכת התגמול במוח, ומעורב אף בתהליכים של יצירת קשרים חברתיים, זיכרון חברתי והתנהגות פרו-חברתית.

ואזופרסין נבדל בשתי חומצות אמיניות בלבד מנוירוהורמון אחר, אוקסיטוצין, המוכר כשליח עצבי בעל השפעה על יצירת קשרים עם הזולת והתנהגות אימהית. במחקר הנוכחי נמצא כאמור קשר בין הבדלי התנהגות לבין גרסאות שונות של הקולטנים לוואזופרסין. במעורבות הגן האחראי ליצירת הקולטן לוואזופרסין בהתנהגות חברתית ואלטרואיזם, יש לזכור שמדובר בתכונות מורכבות שאינן נקבעות על ידי גן יחיד אלא מושפעות הן מהגנטיקה והן מהסביבה, ותלויות בד"כ בגורמים רבים.

גם בנברנים שהם מכרסמים קטנים נמצא כי גרסאות שונות של גן זה אחראיות להבדל שבין 'המין המשפחתי' ו'המין המתבודד' של הנברנים. בעוד שהמין המשפחתי (נברן הערבות האמריקאי) מתאפיין בחיי שיתוף ומשפחה והתגוננות מזרים שמנסים לחדור לתחומם, המין המתבודד (נברני ההרים או נברני השדות) נטו להזדווג אקראית ולנטוש צאצאים לאחר זמן קצר, ולחיות בגפם בבידוד זה מזה.

שני המינים היו דומים גנטית, למעט באורך האתר המקדם של הגן לקולטן של וואזופרסין. מין הנברנים המשפחתיים היו בעלי אזור ארוך יותר של האתר המקדם לגן, מה שיכול לגרום ליצירת כמות גדולה יותר של הקולטן ולפעילות מוגברת שלו. גם במחקר במשחק הדיקטטור נמצא, שאנשים שנטו לתת סכום כסף גדול יותר, היו בעלי אתר מקדם ארוך יותר לגן הזה.  

הוכחה נוספת לכך שגן זה מעורב בהתנהגות חברתית, מעלה פרופ' נורית ירמיה מהאונ' העברית, במחקרה שמצביע על קשר בין הגן הזה לבין הפרעות השייכות לספקטרום האוטיסטי ומאופיינות בקשיים בתקשורת ובהתנהגות חברתית."