הוצאת העידן החדש

 

המאבק עתיק היומין על שמירת איכות שיווי המשקל ויצירת האיזון

בערש התרבות המערבית, באזור הים התיכון, שוכנת לה תרבות ישראל שאמורה לגשר בין המזרח למערב במובן זה שהיא מהווה בסיס ומכנה משותף לתרבויות מכל העולם. כשבאופן גיאוגרפי היא אכן מהווה גשר טבעי בין שלוש יבשות

בסיפור אליהו הנביא ונביאות הבעל אנו מוצאים את התגלמות המאבק שמתרחש כיום בזמננו. זהו אותו המאבק העתיק ביותר בעולם שמתבטא דרך סיפורי התנ"ך. ניתן להשקיף על כך דרך סיפורי אליהו ומלחמתו של אלוהי ישראל מדור לדור בפגאנים שהתייחסו אל כוחות הטבע בתור אלים.

ניתן לעקוב אחר אותה העלילה גם דרך סיפור מגדל בבל. שם מלחמת אלוהים מתקיימת דרך עמו ישראל מול תרבות הבבלים שביקשו להקים מגדל גבוה המגיע עד לשמיים. זאת על מנת להנציח את תפארת המלך וממלכתו, על מנת לפאר את יופיה ועוצמתה של האימפריה הבבלית הגאה. שרידים ארכיאולוגיים של המגדל הזה, הידוע בשם "אסגילה", 'בית ירים ראש', נמצאו בחפירות המיוחסות לאותו סיפור ומיתוס מפורסם אודות הגאווה וההתנשאות שבטיפוס ליצירת קשר אל עולמות עליונים (בראשית י"א).

כבר בספר ישעיהו מוצאים בפרק ב' את המוטיב שאלוהי ישראל בוחר כשליחותו את המשימה להשפיל כל גבעה רמה (מי ששם עצמו רם ונישא), ולהגביה כל מישור (שפל ונמוך רוח). ואכן המנסים לטפס מבלי שהרוויחו ביושר את הקשר אל 'הדעת', נפוצו לכל רוח והמגדל ומה שהוא מייצג לא החזיקו מעמד.

בתרבות ישראל באותה תקופה, האידיאל הבבלי של תרבות האצטגנינים ביטא הפרזה ויהירות שהתבטאו ביחס לתרבות השמש בבבל. שם התבטאה באופן קטגורי הקצנה של המגמה להאדיר את העצמי ואת מי ש'ירים ראש' לבקש קשר עם השמיים, מה שנחשב כדבר לא מקובל במסורת המקרא. התרבות היהודית הציבה אידיאל אחר, אידיאל שבתאי של אדם כפוף על ספר ומסוגף משהו, מכוסה ראש ומצניע לכת בתוך בית מדרש.

בבית מדרשו של אליהו, שלפי רשומות בספרי אדגר קייסי היה מייסד כת האיסיים, לא היה מקום להתיפייפות ולהתקשטות האגו ולהתפארות עצמית. אליהו היה קשוח, הוא היה לוחם נגד הפגאנים ותרבות הדקדנס והדגנרציה.

ברי-הפלוגתא הארכיטיפיים ניכרו בעימות של ספרטה ואתונה, כשמול אנשי אתונה, העירוניים המפונקים, התחנכו הלוחמים הנוקשים לסיגוף ולנורמה של כושר. היה עליהם להימנע מלכתחילה מכל פינוק, על מנת להיות מסוגלים לגבור על יריביהם בכוח רצונם העז. כשאנשי אתונה לפי הסטריאוטיפ הזה היו עירוניים רכרוכיים ופילוסופים, אולי יפי הנפש ורכי הלבב.   

כך כבר בסיפור המרכזי של ספר בראשית שמתאר את היחיד שנבחר, אברהם, ובהמשך את סיפור היווצרותו של עם האלוהים מקרב משפחת יעקב-ישראל ובניו, אנו מוצאים את המוטיב של שני המנהיגים במחנה ישראל – יוסף ויהודה. ושניהם מתייצבים בתור ארכיטיפים של יוסף הדיפלומט בעל התבונה והיכולת לכלכל את הציבור, תוך קשירת מערכות יחסים עם הסביבה והעמים השוכנים בה. זאת לעומת יהודה, שמייצג את דמות השבט האותנטי היהודי הנאמן למסורתו ולשורשי הקשר המקורי עם האל, שמבקש לשמר את תרבותו ללא מגע עם גורמי חוץ. עם ראשית הספירה ניצבה התרבות היהודית מול תופעה של זרמים שנכסו לעצמם את נכסי התרבות היהודית ולאחר מכן יצאו נגדה.

נושא ההתבדלות מהזר ומהשונה התבטא בהתיחסות של העבריים לקשירת יחסים עם נשים נוכריות. בסיפור הנשים הנוכריות שחוזר ונשנה, בתקופת עזרא ונחמיה מחייבים את הגבר היהודי לגרש את אשתו הנוכריה. במקרא התרחש טקס מיני מאגי שפנחס עוצר אותו כשהוא הורג את המדיינית ואת זמרי בן סלוא שבעל את כזבי בת נשיא מדיין במדבר בלב המחנה מול פני העם; ובכך הוא מרפא את המכה שהאל מנחית על הציבור. כתגמול למעשהו זה, הוא זוכה במתנת השלום מידי האלוהים על כך שהיווה את הזרוע הלוחמת לשמירת אופיו של הצביון המוסרי והרוחני. נהוג במסורת לאמור שמעשה פנחס בסיפור המדיינית מגלם את אנרגיית האסכולה של אליהו, שחי כמה מאות שנים לאחר מכן, כ-850 שנה לפני הספירה. אם בוחנים את המוטיב הזה מתברר שבמסורת העממית של תרבות שונה, כמו ברומניה, מספרים שדמות אליהו הנביא הידוע בשם "אילייה", מוצגת בתור מי שבסמכותו להעניק סליחה לנשים נואפות! הוא זה שמופיע כשהאישה שסרחה הולכת לווידוי אצל הכומר, ומעניק סליחה ומחילה. וכך דווקא הצד ההפוך של אליהו כמי שסולח, מופיע בפולקלור העממי הרומני. בתנ"ך (שמואל א' י"ז) אליהו הנביא מוצג בסאגה הגדולה כשהוא אומר "קנא קנאתי לה' צבאות". אך גם במקורות המורשת היהודית, במערכה האחרונה ממש שסוגרת את ספרי הנביאים בתנ"ך, במלאכי ג', מתואר אליהו כסבא חביב ומשיב נפש שמגשר ומשיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". הוא מגיע לפני יום ה' הגדול והנורא ומגשר על הפערים שבין אב לבן. ונאמר בחוכמה העממית "תשבי יתרץ כל קושייה!".

 אבל יחסה של התרבות המקראית להתמודדות היומיומית עם צורך לכבוש את היצר ולהפנות את משאבי הלהט "אל מה שראוי לאהוב", מתגלה למשל בשוב הגולים מבבל אל ארץ ישראל כדי לבנות את בית-המקדש השני. שם הנשים הזרות שבני ישראל כנראה נשאו להם בגולה, היוו מטרד כה מאיים עד שנגזר עליהן להיות מגורשות. על כך בכה העם, אבל הופרדו משפחות ונהרסו בתים בישראל. לשם הדגמת הצד השני של המטוטלת, נזכיר שנשים נוכריות הן אלו שהיו אימהות האומה, כמו למשל רות המואביה, הסבתא של דויד המלך.

מסתבר שמאפיינים רבים של סיפורי התנ"ך והמאבק העתיק בעממים השכנים, קשורים קשר הדוק לערך המרכזי של שמירת המוסר המיני. ולשמירה על מרכזיות הערכים של טוהר מידות במערכת היחסים במשפחה. ההתפתחות נסובה סביב דמות האישה, בחיי העם העברי. המעשה המוסרי שמהווה את האקט של הכוח הפטריארכאלי מבטא את המיטב שבאדם 'כאדם' ואת מהות האנרגיה הגברית: מי דמות הגיבור? - "איזהו גיבור הכובש את יצרו".

על שורש הכוח הנשי שאותו מייצגת רות המואבייה במגילת רות כאם השושלת של בית דויד, למדנו לפי שספירת העומר המובילה למעמד שבועות, מורכבת לפי הקבלה מהיכולת לגלם את העיקרון "לב טוב" (טוב = 17 בגימטריא). הלב נתפס כסולם המוביל אל האחדות. שכן עד מועד ל"ג בעומר סופרים 32 (כלומר "לב") וממועד זה עד שבועות סופרים 17 ימים, כלומר "טוב". ועד שבועות - ביחד 49 שמשמעותו "לב טוב".

אני אנסה לתאר את האופי של היחסים בין האנרגיה הגברית לאנרגיה הנשית בתור הציר שסביבו נסוב אותו מאבק עתיד יומין בהיסטוריה של התרבות. ראוי להקדים ולומר שהאנרגיה הנשית מצויה הן בגבר והן באישה, וכן גם האנרגיה הגברית מצויה הן בגבר והן באישה. כפי שהדבר מתואר  בתנ"ך ובמיתוס, הצניעות היא שמאפיינת את הדרישה של האלוהים מהאדם העברי כשבסיפור מגדל בבל, ניצבת השמירה על הצניעות, לעומת הגאווה שמניעה את פעולות הבנייה של אותו מגדל. הצניעות והפשטות לעומת הגאווה או חשיבות עצמית ואגו, "אני ואפסי עוד". אלה מהווים את מהות האנרגיה של הבעיה בסיפור עץ הדעת טוב ורע, כשבהגות הקיומית ובסוגיית ההתפתחות כאדם, הרוח מתלבשת בגוף פיזי כדי להתפתח באבולוציה על כדור-הארץ.

העלילה של סיפור אליהו הנביא מול איזבל נסיכת צור וצידון, קשורה לאותו מאבק עתיק-יומין ושאלת האיזון בין הפן האלוהי הגברי לבין הפן של האנרגיה הנשית.  וכך גם בשאלת עץ הדעת והבחירה בין טוב ורע, שחייבת לעמוד מול עינינו כשאנחנו נמצאים בגוף פיזי על כוכב ארץ. האמת המוחלטת והאמת היחסית שבמישור החיים הפיזיים, הבחירה והטוב והרע הינם חלק מהותי מהתהליך האבולוציוני. מנקודת המבט של האדם על פני האדמה, יש לראות זאת כדבר בלתי נמנע שחייבים להתמודד מול השאלה של הטוב והרע וסיפור עץ הדעת. כשרוצים להשלים את המהלך האבולוציוני השבתאי שמוביל את החניכה דרך חוויית הדואליות והקונפליקט, הדבר כרוך באופן מובהק בחיכוך בין ההפכים שמאפיין את החומר והקיום בחומר. הדואליות איננה מתרצה בפחות מאשר לסכם את ההבנות של הקונפליקט ולהגיש עבודת גמר, על מנת לטפס חזרה אל האחדות. נדרשת היכולת לגלם את העיקרון השבתאי של בן-האנוש כאדם מגובש ומוסרי, אינדיבידואל הניצב מול מהותו וקיומו בממד של נפרדות, ועומד מול הזולת, האחר, והבעיות עם 'האחר'.

היום, כשהאינדיבידואל מתייצב מול האתגר להיות מי שהוא באמת (אלוהי, בצלם אלוהים) הוא נדרש לעמוד מול גילוי המורכבות שבעצמיות. היותו מכיל את כל הכוחות שקיימים. ומול המורכבות שבהיותנו חלק מקבוצה חברתית, האילוץ להתחשב בזולת הטורדני, שאף הוא אלוהי כמוך. האבולוציה היא מסלול התפתחות מוזר, שמביא להבשלת גרעין האני באדם, דרך פעולת יחסי הגומלין שלו עם הסביבה. ניתן אולי רק כקהילה להגדיר שגם אנחנו אלוהים, ובתור 'אנחנו' הננו כל מה שקיים. הבעיה המוסרית יכולה להיפתר רק כקהילה מול האפשרות הפנטסטית של הפוטנציאל של האדם להיות יותר מאדם, על גבול היקום הנפתח לפנינו, ומול הזהות המתרחבת כפלנטה, כעם, כאדם אוניברסאלי.

סיפורי עץ הדעת, מגדל בבל, יהודה ויוסף, אליהו והצידונית, מהווים ארבעה פרקים בסאגה הענקית, שיש להפליג ולהרחיב דרכם למרחבים האינסופיים.