הוצאת העידן החדש

 

עץ החיים של היקום 

עץ הדעת והאבחנה בין הפכים

בסיפור הבריאה במקרא מתוארת הירידה אל עולם הניגודים והדואליות. ירידה זו סומנה כתוצאה הכרחית מההתנסות בגירוש מגן העדן של האחדות, שבו היה האדם ביחסים של תמימות קיומית מול האל. הגירוש מגן העדן היה שלב שסימן את המעבר מתודעה של אחדות לתודעה של נפרדות. בקבלה קיימים המושגים של 'עולם האיחוד' לעומת 'עולם הפירוד.' תחילה חי האדם בגן עדן וב'עולם האיחוד'. אחרי כן הוא נפל עם אכילת פרי עץ הדעת אל עולם הסבל, 'עולם הפירוד'.

אבל כבר בסיפור קדום יותר על השלב שבו בעולמות עליונים חלה שבירת הכלים, עסק תיאור הנפרדות בסיפורו של אדם קוסמי ראשון שממנו נפרדו הניצוצות האלוהיים ונפלו לתוך החומר. אם כן היו אלו שתי גרסאות של ירידת האדם לעולם הנפרדות.

לפי מורה-הרוח רודולף שטיינר, התמימות הקדומה היוותה כעין מצב תודעה של חלימה, תודעה חולמנית, לעומת הצעד הבא של רכישת הדעת. התמימות הייתה כעין שלב ילדותי בהתפתחות האדם, ואילו פיתוח השכל ייצג שלב של התבגרות.

היו שני תיאורים שונים גם של התהליך הרוחני בספר בראשית. האדם בפרק א' בראשית מסומן כאדון ורודן שנועד לרדות בכל חיית השדה ובממלכות הטבע. ואילו בפרק ב' הוא מסומן כמי שנועד לעבוד והופקד על הגן לעבדו ולשמרו. בגן העדן גדלו שני העצים, עץ החיים ועץ הדעת. בתורה פירוש הנפילה או הגירוש הוא שהאדם שהתנסה ברכישת הדעת חווה בגלל זאת את ניתוקו של עולם המעשה והעשייה שמאופיינים על ידי החומר (או עולם המדע שעוסק בהיבט החומר, בינה), מן המקור האלוהי של החוכמה והחיים (היבט האחדות של עץ החיים).

בסיפור על בריאת האדם ועץ הדעת, (בראשית פרק ב') אכילת פרי עץ הדעת ורכישת יכולת אבחנה בין האספקטים המנוגדים של המציאות, מציינת את נפילת האדם מגן העדן. לפני כן האדם חווה את עצמו והעולם כאחדות אחת.

לפי המסורת פרי עץ הדעת הוביל את האדם לפיתוח השכל והאבחנה בהפרדה שבין שני הקטבים ושני צדדי המציאות, הדואליות. בכך הוא הוביל לניתוק בין עץ החיים לעץ הדעת.  האדם כתוצאת לוואי של התפתחות השכל הקונקרטי, התנתק מהקשר הרוחני עם מקורות הברכה. הרגש והשכל החלו להיות מרוחקים זה מזה כמזרח ממערב, והאדם נקרע תכופות בין מסרים שונים וקולות שונים בתוך עצמו. יש אומרים שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא בין הראש והלב, שמונה עשר סנטימטר בסך הכול. ועכשיו עליו למצוא דרכים לאזן בין דרכי התפיסה של השכל לבין דרכי התפיסה של האינטואיציה. כי עם ההבנה האינטלקטואלית בא הניתוק מההבנה האינטואיטיבית של אחדות הכול.

מכאן החלה הכרתו של האדם לחוש שהוא עירום, וההמשך היה שהוא חש עצמו אשם באותה הפרת חוק והידרדר. והדרך שהתבטא בה הייתה לראות באישה כאשמה במכה זו של הירידה לרמה נמוכה יותר ביקום. אלוהים שאל אותו 'איכה' לאחר שהתחבא אחרי האכילה: והוא עונה: 'האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל'. כלומר היא הציעה לו מזון זה ולכן החטא היה חלק מהפונקציה של מזון והזנה. אבל אף אחד לא ציווה על האישה שלא לאכול מפרי עץ הדעת! רק האדם הוזהר שלא לאכול מהעץ. היא טרם הייתה עמו כאשר האל ציווה זאת.    

האדם נפל מהגן הקסום אל העולם הזה, שבו עליו להתעמת עם הצורך לעמול קשה ולהפיק את צרכיו ביזע ודמעות. בעולם הפירוד שמעבר לחרב המתהפכת המגינה על גן עדן, המציאות היא בעלת שתי פנים, אלא אם כן האדם יודע להתעלות מעל הקונפליקט ולהתייחס אל שני ההפכים בתור כלים להפקת ארגיה. בעולם הפירוד הנפש מפוצלת בין רגשות של תשוקה לבין רגשות של פחד ואשמה. הוא נתון בטלטלה קשה בין הניגודים, בין הבנות שכליות מנוכרות לבין משיכה רגשית בלתי סבירה; בין התנהגויות בהתאם לרגש שאומר דבר אחד לבין קולות פנימיים ומחשבות שאומרים ההיפך.

ביהדות חז"ל ביטאו חרדה עמוקה בגלל היצרים המיניים שמקושרים עם חטא פרי עץ הדעת, עד כדי ביטוי כפייתי של המשיכה לאישה יחד עם הפחד מהיצר, הגורמים להשפלתה ולהדרת נשים. הליבידו של האדם מסמל את הכפילות של המציאות היכולה להיות טובה וגם קשה בו זמנית, כשיש כוח נפשי לאחד את הרשמים הסותרים באורח סביר.

בשלב שהאדם הוא תינוק והוא מצליח לחוש את זהותו העצמית ולהפריד את זהותו מהאימא בשלום, הרי זו פרידה מוצלחת מהאוקייניות החובקת כול. כי ביחסים עם האימא הוא חווה שהעולם הוא טוב וגם שהעולם הוא רע. בתפיסות פסיכולוגיות שמציגות את הלידה בתור הישנותה של חוויית הנפילה מגן עדן, אפשר לראות סמליות גרידא. אבל בעולם שהוא בוקע אליו מבטן אימו, קבלת המזון ומענה לצרכים איננה מובנת מאליה או קלה. יש שהתינוק חווה הפרדה ומכאוב. לא תמיד האם מעניקה את המזון ברגע שהוא מרגיש צורך בכך ויש שתודעת התינוק תתפוס את העולם כרע, ומכאן נובע שיש אימא טובה ויש אימא רעה. יש זמנים שהמזון והחום מצויים, ויש זמנים שהחוויה היא של חסר. זוהי תחילת הפיצול של שני הפנים של המציאות.

האדם היום על סף עידן הדלי הנכנס, מתייחס ביהדות אל מזל דלי דרך החג ט"ו בשבט, שהוא חג הקשור לאדמה, לטבע ולאילנות. דרך הקונספט של האילנות עץ החיים ועץ הדעת, מבקשים את היכולת להביא שוב לסינתזה בין העולם המעשי לעולם החוכמה. האדם כבר מצוייד בהכרה מעמיקה ביותר של תוצאות הפירוד והניגודים במצב האנושי. לכן הוא מתעורר להערכה מחודשת של יכולת האש והחום המופקים מתוך החיכוך בין הניגודים. עם אותה אש שהיא הגורם השלישי מול הדחף לפעולה ומול זה שנחוץ לגייס גם כוח עצירה, זרימה-בלימה, כי אז מאפשרת האש – יכולת להציב סולם המוביל אל על.